הצלם מבזיק עליה, שוט, שוט, שוט. ומסביב חם נורא. נורא. היא
מתבוננת אליו, על איך שהוא אוסף אותה אל החיבוק שלו ועושה
בלעדיה פרצוף חתן למצלמה. והיא רואה שהוא שמח בשביל שניהם
בחליפה שלו, שהוא בחר כל כך מהר, למרות שבחנות שאלו אותו
בעדינות אם הוא לא היה בכל זאת מעוניין לנסות גם משהו אחר, ככה
ליתר ביטחון, אבל- שוט, שוט, שוט, לא יודעת אם הספקתי לחייך-
הוא החליט שהוא נראה מצוין וגם עניבה מצא ישר עד שהמוכרים
בחנות בקצה של דיזינגוף חשבו עליו בטעות שזו לא הפעם הראשונה
שלו, אבל לא אמרו כלום, ובינתיים היא גם הלכה עם אימא שלה
לחנות ממול, כבר כמה פעמים, והם התחילו להתעייף ממנה ולהצטער
בכלל שהיא באה, כי זה כל הזמן לא הסתדר לה, והציק לה ששמים
ברזלים, וביקשה להסיר, ואז לקצר, ופתאום עקצץ לה מאחורי הגב,
ואחר כך דקר לה בשדיים- שוט, שוט, שוט-כמעט עשתה פרצוף כלה
מושלם, אבל שוב לא הספיקה- עד שבסוף כמעט איבדו שם את הסבלנות
לשמלה שלה, וגם אימא שלה, אבל חזרו לאהוב אותה כשהיא נתנה להם
להחליט בשבילה איך שיהיה והכי הכי אהבו אותה כשהיא אהבה מה שהם
אהבו.

והיא חייכה הרבה, אבל לא עד הסוף, שלא יראו את הקמט במצח, כי
על הפנים מרחו לה שכבת איפור חום שסגר את הזיעה, שניסתה לנבוט
מתוכו, וכל הזמן הצלם ניסה לעודד אותם לעשות פרצופים מצחיקים,
למזכרת, שוט, שוט, שוט- ועכשיו תכרע לפניה ברך, כן בדיוק ככה,
שוט, שוט, שוט, ואת תעשי לו פרצוף של
אולי-אני-עוד-יכולה-להתחרט, מעולה, שוט, שוט, שוט, ואחר כך
נתנה להם גם להחליט על האוכל, כי לה ממילא הכל נראה כל כך יפה
ויותר מידי. אבל גם כל כך יקר, אז היא השאירה לו להחליט להם,
ומדי פעם כששאלו אותה, אמרה משהו קטן משלה כמו תבלין בלתי
מורגש בסיר קודח, ופתאום חיוור לה והיא מבקשת מהצלם לעשות קצת
הפסקה ונרגע לה כשהיא רואה שהוא מסכים לעצור ולתת לרגע לחזור
למזגן שבתוך האוטו, שאחותה הקטנה קישטה לה בהמון המון סרטים
צבעוניים כבר ממוקדם בבוקר, ויכלו לראות עליה בזמן שקישטה כמה
גם היא רוצה ומתרגשת, ועכשיו הם קצת בתוך האוטו וטוב לה
בקרירות הזו להסתכל קצת על הים בזמן שהוא מדבר בטלפון ועושה כל
מיני ארגונים אחרונים כאלו שקשורים בהגעה של הרב ובחבורה של
בנות, שאמורות להגיש משקאות לאורחים.

ולרגע היא פוגשת במראה את הפנים של החבר שלו, שמסיע אותם
מהבוקר, גם לכאן, להצטלם בנמל, והוא מסתכל בה קצת יותר מדי
זמן, אבל לא מחייך, אולי בגלל שהוא רגיל ככה להסתכל בפציינטים
שלו בזמן ההתמחות שהוא עושה עכשיו ברפואה ואולי בגלל שהוא
עדיין מבולבל, כי הוא עצמו אמור היה להתחתן, אבל ביטלו לו הכל
וכבר כמה חודשים הוא מסתובב עם העיניים האדומות שלו, למרות
שהיא יודעת שרק טוב יצא לו מזה, ושהם כל כך לא נועדו זה לזו
ואחרי שכל הכאב הזה יעבור לו- הוא ימצא לעצמו מישהי הרבה יותר
מתאימה שמבינה אותו, כי היא ממש רואה את זה עליו, כמה שהוא
רגיש, וכמה שהוא יודע להתעכב כל הזמן על המקומות העדינים
ואפילו שואל אם המזגן קר לה מדי מהכיסא שלו ליד ההגה. אבל שרון
כבר קופץ פנימה ועונה לו בביטחון במקומה שהיא דווקא אוהבת קור
ושולח יד להגביר ומחייך דרכה, ובינתיים אנשים מסתכלים פנימה
לאוטו שלהם ומצביעים עליהם כמו על קופים ורואים על האנשים בחוץ
לא רק שמחה אלא הקלה גדולה, וזה דווקא קצת מחזק אותה שהיא
מצטרפת אליהם, וכנראה שעכשיו הצלם החליט שהם יעברו קרוב יותר
לים כמה רגעים לפני השקיעה של השמש, כדי שיראו מאחוריהם כדור
כתום גדול, למרות שברור לה שבסוף הכדור הזה יסתתר מאחורי המון
עננים רחוק באופק, שיקרא לה "נירל'ה נירל'ה, צאי החוצה, אימא
ואבא יקנו לך עוגה", ויעשו לה עם האצבע המורה תנועות של "בואי
נירל'ה בואי נירל'ה, לא לפחד".

והיא תעצום חזק עיניים כמו שהיא אוהבת ותדמיין איך לשמלה הלבנה
מחוברות כנפיים לבנות מאותו בד, אבל לא כאלו שמנפנפים בהן,
כאלו שעוצמים חזק עיניים וישר טסים אל האופק כל כך מהר בתוך
הרוח כמו כלב שמוציא ראש מחלון. והמים קרובים שאפשר להריח
ושהטיסה הזאת לא תיגמר לעולם לעולם, כי היא לבד עכשיו, לבד
לבד, והרכב המצונן שלהם יוצא מהנמל ומביא אותם קרוב יותר אל
הים. קשה לה לשבת באוטו בתוך השמלה הנפוחה עם כל הברזלים, אבל
זה בטוח משהו שקשור בה, כי אצלה אף פעם שום דבר לא יכול להיות
כמו שצריך, תמיד הכל עקום אצלה, אף פעם היא לא יכולה לשמוח
קצת, כמו שהוא לא עושה עניין משום דבר, כי הכל פשוט אצלו: ככה,
מתחתנים, ואז מולידים ילדים ואחר כך חיים ומגדלים את הילדים
והם הולכים למעון ולגן ובית ספר, ורק היא תמיד צריכה לעשות
בעיות. נירל'ה, אף פעם לא יכול להיות אצלך רגיל, לא במעון ולא
בגן ולא בכיתה א', שהכל ותמיד הכל חי וטרי אצלך ואדום כמו בשר
ותמיד את חייבת לרשום על החול לגננת את השם שלך בשביל לקבל
הרבה הרבה ליטוף בראש, על זה שנירל'ה יודעת יותר טוב מכל
הילדים שבגן שמשחקים מסביב כמו קופים ונתלים על העצים וצועקים
עליה "מפגרת מפגרת".

שוט, שוט, שוט- השמש כמו מטבע זהב ענקית תלויה מאחוריהם ועד
שהצלם מכוון, הוא מדבר עם חבר שלו בפלאפון והיא מסתכלת על
הכתום של השמש, שנראה לה כמו ביצת עין שפוכה על מחבת כחולה
מכושפת, וכחול עושה עין טובה, אבל עכשיו די די די עם כל זה,
נירל'ה, כי הרבה הרבה אנשים באו במיוחד בשבילך לראות את השמחה
שלך והם מוכרחים לצאת מכאן שמחים, נירל'ה. ואת יודעת שבתמונות
רואים הכל הכל בעיניים, כי העיניים לא משקרות, והן החלון שלנו
לתוך הנפש, נירל'ה, ואת צריכה לעשות הכל כדי שהעיניים שלך יהיו
רגועות, ועכשיו אי אפשר לעצום אותן אפילו לרגע משוט שוט שוט או
מהסינוור של השמש או מהמבט של החבר שלו באוטו, שעצוב לו עליה
כל כך ושהיא רוצה להגיד לו "למה אתה מסתכל עלי כל הזמן ככה",
אבל היא לא אומרת, כי עוד כמה זמן כל זה לא ישנה יותר כלום, כי
לנירל'ה יהיה תינוק ונירל'ה תצטרך למסור את התינוק לאנשים
שמסביבה, שבטח יגידו לה איך צריך לגדל אותו ומה לתת לו לאכול
ואיך לחתל אותו ומה לעשות איתו בלילה, ונירה, תעמדי קצת יותר
קרוב אליו, אבל אל תסתירי את השמש- שוט, שוט שוט- ואולי תזוזו
קצת ככה, כן, בדיוק, ליד המעקה, לא, יותר ימינה, כי את כל הזמן
מסתירה את השקיעה עם השיער שלך.