זה הסיפור הראשון שלי, לפחות הכתוב, כי בראש עוברים כבר
מיליוני סיפורים, והחלטתי שהגיע הזמן להוציא את הכל החוצה.

זה התחיל מזמן, כמעט לפני ארבע שנים, גילו אצל סבא שלי את
המחלה, המחלה שתתן לו חיים, אבל בסוף תהרוג אותו.

בהתחלה זה לא היה רציני, לא עשו מזה סיפור גדול, עד שזה הפך
לבלתי נסבל. אני לא ידעתי מזה, העדיפו לא לספר לי, חשבו שאני
לא אבין בדיוק מה הולך לקרות ומה הולך להיות בתקופת הזמן
הקרובה, רק אמרו שסבא לא מרגיש טוב, שסבא עומד להיות בבית
חולים כמה זמן ושכשאבוא אליו הוא לא יוכל לנשק ולחבק, כי הוא
חלש מדי ואני עלול להדביק אותו במשהו.

אבל סבא לא וויתר על הנכדים, תמיד ניסה לתת לנו את ההרגשה שהוא
איתנו, למרות כל מה שקורה סביבו.

לאט לאט אמא התחילה לנסוע אליו כל שבוע, היא אמרה שסתם בשביל
לעזור לסבא לעבור את זה, אבל אחרי כמה שבועות כאלה שאלתי את
אבא אם סבא חולה בסרטן, סתם קפצה לי השאלה לראש והייתי בטוח
שאבא יגיד לי: "לא, מה פתאום, סבא יתאושש עד מעט".

אבל במקום התשובה שציפיתי לה קיבלתי את ההפך: "סבא חולה בסרטן,
חולה מאד".

הייתי בשוק בהתחלה, ואז חיברתי את כל מה שקרה בתקופה האחרונה
למחלה וקיבלתי את התמונה שהוסתרה ממני במשך שנה וחצי-שנתיים
בערך. כעסתי על כולם, בעיקר על עצמי שלא הבנתי ולא ראיתי מה
קורה לסבא, אבל החלטתי להיות יותר חזק מזה ולעמוד ליד סבא, ולא
להישבר מולו.

שנה עברה, השגרה הנוראה של ללכת לסבא וסבתא וכמעט לא לראות את
סבא חילחלה בי והבנתי את המצב, אבל יום אחד כשישבנו בבית
התקשרו לאמא, היא מיד התחילה לבכות והבנתי שמשהו קרה לסבא, היא
ארזה כמה דברים ונסעה מהר לחדרה (שם סבא וסבתא גרו), באותה
שיחת טלפון, אמרו לאמא שסבא עומד למות, ושכדאי שתארוז דברים
ושתבוא מהר. היא עמדה לידו, והיא וסבתא בכו בזמן שסבא עוד ניסה
להאבק בבלתי נמנע, ואז סבתא אמרה לו: "לך, ליאון מחכה לך
בשמיים, לך כבר, תפסיק לסבול, לך!", כמה שניות לאחר מכן, סבא
נפטר.

ההלוויה היתה קשה, אבל מה שעמד לקרות היה קשה הרבה יותר, במשך
השבעה סבתא גם לא הרגישה טוב ואמא לקחה אותה לרופא, מרוב
שהקדישה את כל זמנה לטיפול בסבא, והדיכאון הנורא שאחרי מותו,
התפרצה גם אצלה המחלה, שוב ההורים בחרו לא לספר לנו, וסבתא והם
אמרו שזהו רק אולקוס ושמיד סבתא תהיה בריאה, אני נשארתי לישון
בחדרה במשך השבעה וכל לילה סבתא היתה קמה ומשתעלת וצועקת
שיעזרו לה, שייקחו אותה, אבל היא תמיד אמרה לאמא: "אני לא אלחם
בזה, לא אנסה לרפא את מה שאי אפשר".

שוב התחילה השגרה שאמא נוסעת לסבתא כל שבוע לבקר ולעזור ושוב
הייתי עיוור ולא ראיתי מה שקורה (או שלא רציתי), הייתי כל-כך
שקוע בסבא, שלא ישבתי והסתכלתי על מה שקורה לסבתא.

הרגע בו נודע לי מה שקורה היה ביום שלישי אחד שבו נסענו לבקר
את סבתא, היינו אצלה כל המשפחה כמה דקות ואז יצאנו החוצה, אני
חזרתי אליה, רציתי לדבר איתה, כמו שתמיד עשינו כשהייתי קטן,
אבל לא יכולנו להוציא מילה, אני בכיתי והיא היתה חלשה מכדי
לדבר, רק הסתכלתי עליה והיא שלחה לי נשיקה. הלכתי הביתה באותו
יום בהרגשה שסבתא תצא מזה, אבל יום אחרי זה אמא התקשרה, אני
עניתי והיא אמרה לי לתת לה את אבא דחוף, היא הודיעה לו את
החדשות הנוראות, בדיוק ארבעה חודשים אחרי שסבא נפטר, גם סבתא
הלכה לעולמה, ועד ביום ההולדת של אבא. הרגשתי נורא, שוב התמונה
התבהרה כמו אצל סבא, לפני מותה, סבתא אמרה לאמא להוציא מהארנק
שלה כסף, לכבוד יום ההולדת של אבא ולכבוד היומולדת שלי שהיה
שבועיים מיום מותה, אבל היא נתנה במתנה 200 שקל יותר משנתנה כל
שנה, ולא הבנתי: ה-200 שקלים האלה היו פרס ניחומים?! הפסדתי את
הסבתא הכי טובה שיש בעולם הזה ובתמורה קיבלתי עד 200 שקל?!

היום, כמעט שנה וחצי אחרי, אני עדיין לא מבין למה קיבלתי 200
שקל יותר, אבל מבין שאנשים כמו סבתא וסבא שלי אני רק יכול
לחלום שיהיו שוב, או יחזרו.