כשציפי, הנמלה האדומה, גורשה מביתה אל החולות השורפים שמסביב
לאגם הצפרדעים הישן, היא לא חשבה על העתיד או על כמה שהעולם
עוד גדול וטומן בו אין ספור מקומות וחוויות. היא רק חשבה על
איך היא יותר לא תוכל לראות את כל מה שראתה עד היום. העננים
הכחולים עטפו את השמש החמה וציפי התיישבה לה על עלה ירוק ולח,
ממש על שפת האגם. המים השקטים של אגם הצפרדעים הישן נעו להם
מצד לצד, וציפי הסתכלה במבט מאוכזב ולא מרוכז על נקודה שקטה
במים הרדודים.
"שלום!" - צעק לפתע הצפרדע ההיפראקטבי בחוזקה באוזנה של ציפי.

ציפי נבהלה ורצה בפחד לקצה העלה, כבר ממש נאחזת בקצות אצבעותיה
(כל ה18) לשמור על יציבות על מנת לא ליפול לתוך המים העמוקים.
"הפחדתי אותך? מצטער! לא יודע, אני כזה, את יודעת, נו, את
יודעת בקיצור." - הצפרדע ההיפראקטיבי מלמל וציפי עדיין היתה
אחוזה בפחד.
"איך לך מה להבהל ממני! אני בסה"כ...זה! נו, את יודעת!" - הוא
המשיך בשלו. "מי..מי אתה?" ציפי שאלה בפחד. "אני סמאלי הצפרדע!
אבל כולם קוראים לי 'היפר', לא יודע למה!" - הוא אמר בזמן
שחיפש לו חרקים לאכול מאחורי העלה.
"אז מי את בכלל? מה את עושה פה? למה את פה? זה המקום שלי! לא
באת לקחת לי את המקום שלי נכון?" -  אמר היפר בחשש. "אני בכלל
לא יודעת איפה אני" אמרה ציפי בזמן שהיא חוזרת לעצמה. "את באגם
הצפרדעים! איפה שהחיים הם יפים!" - אמר היפר בהתלהבות. "יש כזה
דבר? חיים יפים?" אמרה לעצמה ציפי בלחש. "בטח שיש!" - הוא שמע
אותה, "החיים הם כל מה שתרצי שהם יהיו! אני זוכר שפעם אחת
מצאתי ממש במקום שאת עומדת בו עכשיו את החרק הכי טעים בעולם,
והרגשתי כאילו זה הרגע הגדול בחיי! זה היה ענק! הוא היה טעים
כל כך! חזרתי הביתה וחשבתי על כמה הוא היה טעים כל הלילה, לא
נרדמתי את קולטת!? הוא היה גדול ועסיסי כל כך! עד שהתחלתי פשוט
לבכות כשהבנתי שאני לא יכול לחזור אחורה ולאכול אותו שוב,
בכיתי כל הלילה, לא הפסקתי לחשוב עליו ועל איך שום דבר לא יהיה
מעכשיו שווה לו. מאז, כל יום חזרתי הנה, אני יושב פה לבד ומחכה
לו שיחזור, כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז שאני לא בטוח אם באמת
כל כך נהנתי ממנו או לא!" אמר היפר מהר. ציפי הסתכלה עליו במבט
מזלזל  "זה לא ממש סיפור שמח אתה יודע" היא אמרה בזמן שהיא
מפנה אליו את גבה. "לא חשבתי על זה אף פעם ככה!" היפר אמר וחשב
לעצמו לרגע. "אבל זה בסדר, החיים שלי הרבה יותר גרועים משלך."
היא המשיכה ללחוש. "למה את אומרת את זה?" שאל היפר בשקט. "כי
אלה החיים שלי, והם רעים." ציפי השיבה בעצב, "אתה בכלל לא מבין
כמה רע זה להיות מגורשת מהקבוצה, כמה לבד אני מרגישה פה, אין
לי כלום, רק רע."
היפר התיישב על העלה שהיה מונח בצמוד לעלה של ציפי והביט במים
הרדודים. "אז מה קרה לך?" הוא שאל את ציפי בשקט.

'ציפי נמלה', ילידת הקיץ האחרון, מספר 52920 מתוך מושבה של
74208 נמלים.
תפקידה בשטח - סריקה ומציאת מזון לסיפוק המלכה.

"52920! תזיזי את ששת הרגליים שלך לעבודה!" - צעק הבוס על ציפי
שניסתה לנוח מעט.
ציפי כבר מזמן הבינה שהיא שונה משאר הנמלים. היא רוצה חיים
אחרים, אבל כשכולם סביבה עובדים וחרוצים כל כך, היא לא יכולה
להרשות לעצמה לחלום בהקיץ, היא חייבת להמשיך ולעבוד, גם אם היא
לא מאמינה בכך, הרי רק אתמול אמר לה מספר 4268 החכם שאין דבר
מעבר לעבודה למען המלכה.
אבל ציפי רצתה יותר, היא ידעה בתוכה שהיא לא חיה את החיים שהיא
רוצה, היא חשבה על עתיד אחר, עולם מלא באפשרויות שמחכה לה שם
בחוץ, היא רצתה לראות דברים שרק חלמה עליהם, דברים שלא רואים
מכאן, בתוך המחילות החשוכות של המושבה שלה.
ציפי הרימה את מבטה, ישרה את ראשה והסתכלה בכוח ובתחושה של
שיחרור בעיניו העצבניות של הבוס. "לא. אני לא אזיז יותר את ששת
הרגליים שלי בשבילך. לא אתה, ולא המלכה, ולא אף אחד יכריח אותי
להזיז עוד אצבע אחת כאן!" אמרה ציפי בסמכותיות.
הנמלים עצרו את עבודתם והביטו בציפי, משלבת את ידיה, אגרופיה
מקומצים ומפגינים כוח ורצון, והיא עומדת יציבה מול הבוס החזק.

ציפי קיוותה שהיא לא תישאר לבד, בדמיונה היא ראתה איך שאר
המושבה מצטרפת אליה אל המאבק בחיים הרעים, היא חשבה שהיא תתן
את האות לאחרים כמוה לקום לעמוד על שלהם, על הרצון שלהם לחיות
למען עצמם, למען האושר הפרטי שמעולם הם לא קיבלו.
"תחזרו לעבודה מיד!" - צעק הבוס, והנמלים חזרו במהירות
לעבודתם. ציפי הסתכלה סביב ולא ראתה אפילו זוג עיניים אחד
מסתכל עוד לעברה. היא ידעה שהיא עכשיו בצרות. "ואת, 52920, את
באה איתי." אמר הבוס בשקט מצמרר.
למועצת הנמלים לא לקח יותר מ10 דקות בשביל לחרוץ את דינה של
ציפי - "גירוש!" צעקו כולם.
ציפי הסתכלה על המושבה שלה בזמן שהשומרים ליוו אותה אל מחוץ
למתחם.
הקירות השחורים והעצובים נראו לפתע בוהקים ומוארים ככך שהם
התקרבו אל מחוץ למושבה. הנמלים שמעולם לא הכירה הביטו בה בדרכה
החוצה והיא הרגישה כאילו הכירה אותם כל חייה. היא גם עברה
לשנייה אחת מול המיטה שבה היתה ישנה, היא היתה כל כך נקייה
ומסודרת, הריח שלה עדיין אפף את הסדינים שבחרו בשבילה. אפילו
הבוס, זה שתמיד לא ידע מה ציפי באמת רוצה, אותו הבוס שהיה
בעצמו רק עוד חלק קטן מהמושבה, גם הוא נראה פתאום תמים ונוח,
היא חשבה על העובדה שהוא בסך הכל מילא את עבודתו, היא הצדיקה
את התנהגותו הרעה במוחה.
אור השמש כבר הכתה בראשם, והשיירה יצאה מן המושבה.
"ואל תחזרי לכאן לעולם!" - צעק אל ציפי הבוס בזמן שהיא התרחקה
מן המתחם. "הוא רק עושה את עבודתו..." היא המשיכה להגיד
לעצמה.
ציפי הלכה לה ללא כל כיוון, היא גם לא ממש הכירה את העולם
שבחוץ, כל חייה היו באיזור המושבה, והיא הבינה שלעולם היא לא
תראה יותר את מה שהיתה רגילה אליו עד היום. היא הסתכלה אל
השמיים הכחולים והרגישה עייפה מהכל, היא התיישבה על עלה ירוק
ולח, ממש על שפת האגם כלשהו.

"עזוב, סיפור ארוך" - אמרה ציפי להיפר בזמן שהיא חושבת על כל
מה שהיה.
היפר הסתכל על העצב בעינייה של ציפי ועשה פרצוף מצחיק בניסיון
לעודד אותה ולגרום לה לצחוק.
ציפי הביטה בהיפר במבט מזלזל וקר "תפסיק להתנהג כמו אדיוט, גם
ככה אתה חי פה חיים משעמים וחסרי משמעות, מחכה לאיזשהו חרק
דמיוני שמעולם לא היה, אתה פשוט טיפש" - הגיבה ציפי בכעס.
היפר, שמעולם לא סיפר את סיפורו לצפרדע אחר, או לכל חיה אחרת,
הרגיש כאילו דקרו את ליבו. הוא התיישב על העלה, והסתכל אל
האגם. "החיים זה לא חרק דמיוני, אתה לא חי בכלל!" המשיכה ציפי
להטיח בו. היפר עצם את עינייו וחשב על כל החיים שלו, על הרדיפה
הלא הגיונית, יום אחר יום, אחרי המחשבה שיש שם משהו בשבילו.
"אני עדיין חושב שהוא היה שם, אני זוכר במעורפל את הטעם שלו,
אני יודע שהוא היה קיים, ואני כן השגתי אותו". "הא כן?" השיבה
ציפי בזלזול, "אז איפה האחים שלו? הוא לא היה קיים לבדו אתה
יודע, זה לא יכול להיות שיש רק אחד מסוגו!" היא אמרה וזרקה אבן
קטנה אל תוך האגם.
"אתה לא יכול להמשיך לחיות על חלום שלא עומד לעולם להתגשם!"
היא אמרה בכוחניות להיפר.
היפר הסתכל על ציפי, עיניו נעשו גדולות, והוא התמתח. הוא כבר
לא נראה כמו סמאלי הצפרדע המצחיק וההיפראקטיבי, הוא נראה שונה,
רציני יותר, מרוכז.
"מה אתה מסתכל עלי ככה?" - אמרה ציפי בכעס.
היפר לא ענה, הוא רק המשיך להסתכל עליה, ולפתע, במכה אחת, הוא
שלח את לשונו מעליה במהירות אדירה. הלשון, שנראה היה שיצאה
מלוע של תותח, פגעה באופן מדוייק באחד החרקים הגדולים ביותר
שראה היפר בחייו. ציפי הסתכלה בהלם על המיומנות שבה היפר תופס
את החרק ומושך אותו אל תוך פיו.
הוא בלע את החרק והסתכל על ציפי בעיניים דומעות. הוא לא אמר
מילה, רק הביט בה. הטעם הנדיר ההוא, זה שהיה לו אז, באותו היום
שבו קיבל טעם לחייו, הורגש בתוך פיו שוב.
ציפי לא אמרה מילה, היא הסתכלה על היפר והרגישה את הכמות הרגש
שהציפה את היפר, כאילו היא בעצמה חיכתה כל חייה לרגע הזה.
היפר הסתכל על ציפי והצביע לה על עוד אבן קטנה שהיתה לידה.
"תזרקי" הוא אמר בשקט.
ציפי הרימה את האבן הקטנה וזרקה אותה לכיוון אגם הצפרדעים
הישן. היפר הסתכל בעיניים גדולות אל מעוף האבן, כמו הטורף שהוא
תמיד רצה להיות, האבן נחתה על המים הרדודים, היה מן רעש קטן של
בועה מתנפצת, ואז, בתנועות כנפיים מהירות, עלה לו מתוך האגם
חרק גדול ועסיסי, בדיוק מעל ראשה של ציפי.
היפר הסתכל עליו לשנייה, ואז שוב, שלח את לשונו וקטף לו את
חלומו בפעם השלישית בחייו.
ציפי הסתכלה על היפר והתחילה לצחוק, צחוק אמיתי, צחוק של אושר,
של חופש.

ציפי והיפר מטיילים בכל העולם עכשיו, גם בימים אלו, בכל מני
אגמים חדשים עם חרקים מכל הסוגים, הם חיים את חלומם ביחד, ציפי
זורקת אבנים למים, וסמאלי, שכבר לא כינו אותו יותר 'היפר' -
תופס את החרקים הקסומים שלו עם לשונו.