הזמיר נשתתק ובאורחות להקתו ינוס,
כל חיות הרחוב קיפלו גופן ברעדה.
הד האדם הזועק במערה הסתתם,
ומשב ולו קל לא עבר.
אמירי העצים לא ינועו ועלי הנשירים יחדלו מליפול.
קול, דקיק, מתגבר והולך,
וקולו מכסה ארץ, מסיג את הים אחור.
עבי עבים נדחקים אל הצד ושמיים בלי דופי נתגלו.
וחולות חוף הים נצטלצלו ביראה.
ולפתע...
ומבין העבים כשיירת בקר, אור הכרובים מכסה ונמהר,
ומי שם עבר? ומה יותר?
אראלי צדק ובידם מטות אש, רגליהם במנעל עופרת ופלד.
שוקיהם מכוסות בשריון של צדקה וראשם מראהו כמראה להבה.
ושיירת מרום, יורדת איטה , אל הארץ אל הקרקע ,
ושירם כה ערב, כיין עתיק ומילות הפזמון הנורא האיום,
לכל ילוד אישה ישמיעו בסך שיר מרום.
בשורה ארוכה, בין ים אל ים ,
על גדות ערבה יבשה סר צילם.
נעמדו השרפים, הצמידו גופם,
וקול המולת הצעדה שקט ונדם.

החלו גלים כה גבוהים מן הים,
שוטפים וקוצפים על חוף חול אדמדם.
קצף הגל מלחך את החוף,
מחריד מרבצו סרטן וגם עוף.
הים שוב נבקע, אחרי שנות אלפים,
וביעף אחד נמלאו החופים,
רבבות רבבות של אורחים נוספים.
אנשי הגלים שערם הוא אצות,
ומבין תלתלים צלופחים כשנצות,
שריונם שריון צב ובקולם הסערה,
מתק גלי מלח ובפיהם השירה.
שירת אנשי ים נשמעה בעבר,
רק ע"י מי שטבע ועבר.
מילותם - הגלים וקצבם הסופה,
ומפחד אין איש שומעה עד סופה.
אז עלו גם אלה, לצד מלאכים,
בגדיהם הכהים רטובים ולחים,
ובשורה נוספת, מול אותו המדבר,
נעצרו כקפואים עת נשמע השופר.

וקול השופר הנשמע כה רועם,
יזמן שוב את אלו שלא נכירם,
מתוך כל מדורה, אש תנור ופנס,
מתוך להב אח ומכירי המטבח,
מתוך אור הנר ומאישו של השאול,
בלהט ריצה מצטרפים ללא קול,
בני השדים, ראשיהם פני שור,
שערם נחשים ובעיניהם בזיק אור,
רגליהם פרסות תיש, קרניהם יעלים,
ומתוך גהנום הם באים ועולים.
בלי לומר הגה, בעשן אפופים,
מפיהם הגופרית זנבותם מתנופפים,
מצטרפים על גדות עמק קרוב לציה,
ולוטשים עיניהם אל השורה הנטויה.

פיות מכונפות ואבירים בשיריון,
טרולים, חדי-קרן וגמדים בהמון,
נשרים ונמרים, רבבת אריות
ואנשי המזרח רכובים על פילות,
מפלי הזהב של גלימות הקוסמים,
פניקס, דרקון וקנטאור באים.
וכולם אל הטור העולה ונמשך,
ומכל קנה ומודד מוארך,
ניצבים דוממים אל מול אותו עמק צחיח,
אנשי ים רטובים ושדים מלאי פיח.

וכל בני תבל, אנשים וגברות,
ילדים, נערים ואף תינוקות,
יתווספו גם הם בדממה,
ויעמדו לידם ללא מהומה,
ויכונו כולם אל הקול שיצא,
כי ממנו הכל יקום ויתרצה.
רגע אחד הכל השתתק,
שום קול לא נשמע לא עולל מצחקק,
לא קול הרים, לא קול גבעות.
לא קולו של לב המנבא רק רעות.
האויר כמו דמם במין ציפיה מפוחדת,
וחשו איך מבהלה האדמה כבר רועדת.
וקול כה כביר שכיסה את הכל,
חזק וברור וטהור הוא הקול
רועם וזועם וכה ערב לאוזניים,
מגיע מים, אדמה ושמים.
ברוכה את מיכל, טהורת הפנים,
ברוכה מכולן ומבין עננים,
ברוכה את ממים, אש ואויר,
ברוכה מריחו של פרדס אור בהיר.
אהבה לך נשלח מכל העולם,
מכל קצות תבל, תם ונשלם
לא היתה ולא קמה ולא תהיה עוד בכלל,
אהובה מתוקה כמוך, מיכל.


באהבת העולם - לנערתי מיכל.