"הקול המרעיד שליווה את טריקת הדלת העיר אותי, או כך לפחות אני
חושב. כל כך חשוך פה, שפשוט איבדתי כל חוש התמצאות."
אלה היו המחשבות הראשונות שצצו בראשו של "האדון", ברגע שהגיע
להכרה.
וכשאמרתי הכרה התכוונתי לכך שהאדון התעורר באופן פיזי, אך גם
הבשיל והקיץ מבחינה נפשית.
אתם מבינים, האדון אינו ילד והוא גם לא גבר צעיר. למעשה, במאי
האחרון הוא חגג יום-הולדת חמישים, אך רק בגיל זה, רק ברגע זה
באפלה עבר האדון את מבחן הבגרות האמיתי שלו, מבחן בלי כיסאות,
דפים ועפרונות, כפי שזכר האדון את המבחנים בתיכון, מבחן בגרות
בסיסי, קיומי, רק הוא וחשכת הכלום שאפפה אותו מכל עבר.
הוא הבין שהוא בודד לגמרי, והפחד מן הבדידות גדל והתעבה כל כך,
עד שהרגיש שהוא נחנק.
הוא צבט את ידו, בתחילה כדי לבדוק אם זה לא חלום, או ליתר דיוק
סיוט, אך לאחר שהבין שהוא אינו חולם, הוא המשיך לצבוט את עצמו
רק בשביל להעסיק את עצמו, רק בשביל למלא את חלל גופו המתרוקן
בתחושה, אפילו תחושת כאב טובה מהריק.
לאחר מכן ניסה לשיר, אך קולו שהדהד בריק רק הפחיד אותו יותר,
אז הוא הפסיק.
הוא ניסה להיזכר באירוע טוב שקרה לו בזמן האחרון, לא משנה אם
האירוע טוב או רע, רק להיאחז במשהו, רק לא ריק, אך אף תמונת
זיכרון לא האירה את ראשו, הוא נשאר בחושך מפוחד.
אם אתם באמת מעונינים לדעת מה עבר על האדון מנקודה זו והלאה
עליכם לעשות רק דבר אחד, לרדת לבדכם בלילה למקלט שבביתכם לסגור
את הדלת, לכבות את האור ולפגוש בחושך שלכם...