למה יש בכלל כוונות,
אם בסוף במציאות, הן יוצאות לי הפוכות?
למה יש שכל,
אבל לא ללימודים?
למה יש לב,
אם בי במילא אף אחד איננו באמת מתאהב?

למה יש מצפון,
ולמה זה מפריע?
למה המציאות הזו כל פעם מתגנבת מאחוריי,
ואנשים במחשבותם אותי מצליחים להפתיע?
למה אנשים בטוחים
שהאמונה שלי כזו חלשה ועלי יצליחו להשפיע?

למה אני משקיעה,
אם גם ככה לבסוף אין לה הערכה?
למה מנסה אם בסוף רק מפסידה?
למה יש הגיון אם בסוף אתה שוב נכנע לפיתיון?
למה אומרת שלא משקרת,
ולבן אדם הכי חשוב בעצם שיקרתי,
כי את האמת לאמר לך לא יכולתי?
למה מתנצלת, אם אף אחד במילא לכך לא שם לב?
למה לדיכאון לחדור אני נותנת, למה אם האחר לא רוצה
אני בכל זאת מתקרבת,
למה שואלת כל כך הרבה שאלות ולמה לא מסתפקת?

למה תמיד את השני מבקרת,
למה כשצריכה לדבר אני שותקת,
וכשצריך לשתוק פתאום הכל אני אומרת?

למה כל כך אכפת לי, אם לאף אחד לא אכפת?
ולמה יש לי לב,
אם במקום באהבה הוא מלא בכאב?
ולמה לי להישאר...
הרי בסוף אתה אותי תמיד עוזב...