כשעלה אדמדם נושר מצמרת העץ ומעופף עם הרוח העזה, מסתכלת בו
מיכל בהבעה רצינית ובעיניים אפורות חולמניות. היא לא ידעה
שבדיוק באותו הזמן, בזמן שאותו העלה נשר, נשמעה חריקה עזה וקול
פיצוץ רם רק כמה רחובות מהמלון בו שהתה.

להבה עזה עלתה ממנוע המכונית מלווה בעשן אפור וסמיך. ג'וני לא
שמע הרבה. הוא שמע קול סירנה של אמבולנס וראייתו המטושטשת ראתה
רק כמה חלוקים לבנים עם פסים כסופים בשרווליהם. לאחר מכן ג'וני
יותר לא שמע, לא נע, לא ראה, ולא חש יותר את הכאב הבלתי נסבל.
הרופאים בבית החולים קבעו את מותו. עורו השחום התחיל להתקרר
ולהלבין, עיניו הכחולות שעד לפני כמה שעות עוד הפגינו את אותה
הכמיהה למיכל היו סגורות, שפתיו האדומות שנהפכו לסגולות רפו,
אפו המושלם רפה גם הוא וגופתו כוסתה בסדין לבן.

מיכל חיכתה לג'וני בקוצר רוח וחלמה על השניה שבו ידפוק בדלת
המלון ויכנס. היא לא ידעה שאין זה הולך לקרות. היא הפסיקה
להסתכל בעלה הנושר שכעת כבר היה שרוע על האדמה. היא הסתכלה
בשמיים ממרפסת המלון כאשר צילצול הפלאפון תפס את תשומת ליבה.
היא לא זיהתה את המספר אך ענתה. "מדברת רינה מבית החולים, האם
את מכירה את יאיר כהן?", ליבה הרגיש צביטה עזה כאשר שמעה זאת
ומיד שאלה: "מה קרה לו?", האחות שאלה: "האם תוכלי לגשת לבית
החולים? הרופא רוצה לדבר איתך ו... אמ... עלייך לחתום על כמה
מסמכים."

דלת בית החולים נפתחה במהירות כאשר מיכל רצה לכיוון הדלפק.
"שלום, התקשרו אליי בקשר ליאיר כהן ואמרו לי לפגוש כאן את
הרופא, איפה זה?", המזכירה הביטה בכמה מסמכים, החן בעיניה כבה
ואמרה למיכל לגשת לחדר 206 בקומה שלמעלה. כאשר מיכל דפקה בדלת
206 ונכנסה, הרופא ביקש ממנה להתיישב וסיפר לה מה קרה למכוניתו
של ג'וני ולג'וני עצמו. דמעות עלו בעיניה כאשר שמעה זאת ועוד
לפני שהרופא סיים את דבריו היא קמה במהירות מהכיסא,יצאה
מהבניין, נכנסה למכוניתה ונסעה. לאן? היא בעצמה לא ידעה.

התאריך הוא ה-9 בספטמבר שנת 2005. שנה לאחר מותו של ג'וני.
מיכל בת ה-19 עוד ישנה במיטתה בשעה כה מוקדמת. זהו שבת בבוקר
ועוד בלילה שלפני לא היה בכוונתה לקום מוקדם היום. מיכל זכרה
את היום הזה יותר מכל דבר אחר. אך היא לא רצתה לזכור זאת. מעט
אחרי שעת הצהריים היא יצאה לטיול בפארק הרחוק מביתה רק כמה
רחובות. היא אהבה את הפארק הזה. היא התיישבה על ספסל ועיניה
האפורות שאינן חולמניות כבר, הביטו במזרקה שאינה עובדת. כשלפתע
עיניה של מיכל נעצרו על איש יפה תואר בעל עיניים אפורות גם
כן... כמו שלה, אך היא הסיתה את מבטה כאשר ראתה אותו מתבונן בה
קלות. לאחר כדקה הוא ניגש אליה ואמר: "על מה חשבת?", ומיכל חשה
שהיא מוציאה את כל מה שנח על ליבה ומספרת לאיש הזר הזה, שהיא
לא הכירה מימיה, רק אחרי מבט אחד בעיניו וכל זה בזמן שהתיישב
על ידה. "לפני שנה בדיוק, הייתי במרפסת בבית מלון כשהתקשרו
ואמרו לי שהוא מת", היא פתחה במשפט. "הם אמרו שפגע בו נהג
שיכור שנסע במהירות עצומה בצד הלא נכון של הכביש והעיף את
המכונית לצד. המכונית התהפכה ואז התהפכה שוב ונעמדה על הגלגלים
בסוף. ואז לפי העדות," דמעה זולגת מעיניה היפות והנוגות של
מיכל, "אמרו שהמכונית פתאום עלתה באש ועשן אפור כבד כיסה את כל
השטח. זה היה באילת הוא היה בדיוק בחופשה של שבוע מהצבא, וחברה
שלי ששירתה איתו אמרה שהוא עומד להציע לי נישואים. הוא היה
חולה, לא סתם מחלה, לא שפעת. לא היה לו הרבה זמן לחיות והוא
רצה לנצל כל רגע. אני לא ידעתי שהוא היה חולה וחשבתי לא להענות
להצעה. אהבתי אותו יותר מהכל, וידעתי שהוא בשבילי, אבל חשבתי
שאני צעירה מדי. אבל מה שלא ידעתי היה זה שהוא חולה בסרטן. לא
ראו את זה עליו ואמרו שאם היה שורד היו נשארים לו עוד שבועיים
לחיות בגלל המחלה המחורבנת הזאת!", מיכל פתאום צעקה. "רק אם
ידעתי... רק אם הייתי יודעת... אני... אני...",
"ששש... זה בסדר, זה לא אשמתך, את לא ידעת". מיכל הופתעה מכך
שהיא סיפרה לאיש ההוא את הכל, לאיש היפה להפליא.
הוא נשק לה במצח ואמר שהוא חייב לזוז ולבסוף אמר בחיוך מלא
חסד: "נתראה".
מיכל הייתה בשוק ורק עכשיו הבינה שכל אותו הזמן שהיא דיברה
ידו חיבקה אותה בחוזקה ומיכל צעקה לו מרחוק: "מתי?", אבל הוא
רק חייך והלך.

ביום למחרת קמה מיכל מהמיטה עם עיניים אדומות נפוחות ובמחשבה
על האיש היפה תואר. היא החליטה לעבור הלאה. שנה מחייה של מיכל
נעלמו כאשר הסתכלה אחורה והבינה שהיא רק התאבלה על ג'וני כל
אותו הזמן. ג'וני כהן אהב את מיכל. כמי שהתחיל כ"יאיר" קיבל את
הכינוי ג'וני בגלל שדמה לסופרסטאר. ג'וני היה בן אדם יפה, הגון
וחברותי. כולם אהבו את ג'וני, אבל ג'וני אהב את מיכל. מה שמיכל
לא ידעה הוא שג'וני צופה בה מלמעלה. היא אף פעם לא האמינה בגן
עדן או בגיהנום אבל ג'וני האמין. כשעיניו של ג'וני מביטות מבעד
לעננים על מיכל בספסל בחוץ הוא חשב בליבו: "עוד נתראה..."
ודמעה זלגה על פניו כאשר הוא פנה אחורה ועלה למעלה בליווי אור
לבן חזק.

מיכל הרגישה טיפה חמה על כתפה השמאלית החשופה. והביטה למעלה
כאשר לא הבינה מדוע זה קרה. לאחר דקה זה שוב התרחש: האיש ההוא
שאתמול הקשיב לה, בא והתיישב על ידה שוב. היא הסתכלה על פניו,
על עיניו המביעות חום ורוך ואמרה: "חה-חה... גם לך יש עיניים
אפורות".
הוא חייך ואמר: "אני רואה שאת מרגישה יותר טוב". מיכל בחיוך
קטנטן נזכרה מה שקרה אתמול ועיניה כבו. הוא ראה את עיניה
מתמלאות בדמעות והלך. מיכל נשארה על הספסל פעורת פה והחליטה
להיכנס לבית.

היא התיישבה ליד המדף ופתחה את המגירה העליונה. מתוכה היא
הוציאה מעט מעטפות עם לב מצוירות עליהן ומאחורי המעטפות
התאריכים שליוו אותה עוד מכיתה ז' עד י'ב. מתחתם הייתה קופסא
אדומה קטנה בצורת לב גם היא וכשפתחה אותה ראתה את הטבעת
היפייפיה שעליה חרוטה האמרה: "רק אותך אוהב, מיכל", אותה הטבעת
שמצאו בכיסו של ג'וני כשנהרג. היא לא יכלה לא לשים לב שזוהי
הפעם הראשונה שהיא אינה בוכה כשהיא פותחת את אותה הקופסא.
"זה יכול להיות?", מיכל חשבה לעצמה, "זה יכול להיות שאני נותנת
לעצמי לשכוח דבר כל כך יפה?" היא החזירה את הטבעת לקופסא סגרה
אותה והכניסה אותה ואת המכתבים למגירה. כשפתאום נשמעה דפיקה
בדלת. האיש ההוא עמד בפתח הדלת וחייך חיוך רחב ומלא רוך. הוא
נכנס והיא סגרה אחריו את הדלת. "חשבתי לעצמי שבטח את זקוקה
לקצת זמן לבד בגלל כל מה שעובר עליך, אז בגלל זה הלכתי, אבל
לפעמים אני לא יכול שלא לשים לב שאני חושב לא נכון..." וחזר
וחייך אל מיכל. מיכל הסמיקה והשמיעה צחוק חלש במעט. הוא קם
ונשק לה. אותו האיש שמיכל לא ידעה את שמו.

התאריך הוא ה-10 בספטמבר 2006. יואב עמד במרפסת שבמלון וראה
איך עלה אדמדם נושר מצמרת העץ ומתעופף ברוח החלשה והחמה, הוא
החזיק בטבעת הנאה ששמר למיכל וחייך חיוך גדול. אך מה שהוא לא
ידע שרק כמה רחובות משם נשמע קול פיצוץ גדול ומכוניתה של מיכל
עלתה באש. צלצול הטלפון קטע את יואב מחלומותיו בהקיץ...