שוב לא מוצאת סיבה טובה להמשיך... לחיות.
שוב כואב לי בגרון ושורף לי בעיניים ואני שוב בוכה.
אני מפחדת לחזור... שוב, לתקופה הנוראית הזאת, שחשבתי שהיא
מאחוריי... אני מרגישה את הגעגוע מכה בי שוב ושוב, כמו שוט
שצולפת בבשר אדם חי. כל הזכרונות לא נותנים מנוח. "זה יעבור
לך" הם אומרים ומתפלאים לשמוע ממה אני עושה עניין...
אז נכון, אין לי הורים מכים, אני בריאה פיזית, אבא שלי לא
עבריין ולא אלכוהוליסט, לא חייתי בפנימיה, אנחנו לא חיים מתחת
לקו העוני ואמא שלי לא זונה.
טוב לי, כביכול. ככה זה נראה. אבל לא חשבתם שאני פצועה
מבפנים?! ושהמשפט הזה "זה יעבור לך" כבר לא בדיוק מתאים
לסיטואציה?! שזה כבר מעבר לזה?! וכשאני אומרת שיום יבוא ותמצאו
אותי חסרת רוח חיים ותדעו שזה באשמתכם ובאשמת החוסר ערנות
שלכם, אז אני ממש לא צוחקת אתכם.
ואתן, חברות טובות שלי- כשאתן רואות אותי מעשנת ויושבת ליד
הבית שלו, אתן לא עושות כלום חוץ מלהגיד לי משפט מאולץ כזה,
משהו כמו: "די, מור, תפסיקי, זה לא מה שיפתור את זה". נו,
באמת! כאילו שאני לא יודעת! ועוד לוקחות שאכטות חופשי אחרי
זה...
חברות. עלאק.
ואת, אמא, אל תדאגי. לא שכחתי אותך, מותק שלי. אמא יקרה שלי!
לא שכחתי.
את אומרת שאת מכירה אותי הכי טוב. בטוחה שאני מספרת לך הכל.
צאי מהבועה! זה כבר מזמן לא ככה! מזמן!
משחקת אותה דואגת לי. נו, באמת. אם אני מביאה חברה הביתה ויש
לה גוונים בשיער ופירסינג איפשהו, אז היא פרחה. נכון, אמא?! את
מזהה אותן מקילומטרים, הא? לחדש לך משהו?! ממש לא! להזכיר לך
איך אני נראית?! אם חברה שלי הייתה נראית כמוני, היית קובעת
שהיא לא רק פרחה, אלא יותר מזה, אני מעדיפה לא לכער את הפוסט
הזה במילים מלוכלכות.
ולקוראים- רק כדי שתבינו למה אני מתכוונת... יש לי פירסינג
בלשון ונזם באף, השיער שלי צבוע ויש עליו המון גוונים. לפי
התיאוריה שאמא שלי פיתחה, אני אמורה להיות עכשיו באיזו צומת
ולהיות זונה זולה ב-50 שקל, רק בגלל שאני חושבת שפירסינג זה
יפה ושקצת צבע לשיער לא יזיק, שלא לדבר על הקטע שאת כל כך
מפחדת שאני אעשן, או אגע בסיגריה, כשבעצם, אמא... איזו דוגמא
את נותנת לי? את מעשנת מכיתה י' ואבא מכיתה ח'. טיפשה.