אהבה,
היא שורטת את הספה
אם הייתה שלי באמת,
לא הייתה נשרפת.

כמה זוועות מפיקים מתוכם
מדי לילה תיאטרוני הנפש הנפש שלה

כאילו מישהו מאחורי הקו
תמיד מוכר לה יסורים, זכרונות וחלומות בלהה.

מחר תצא אל הרחובות כאל משכב מזדמן:
נישאת קדימה בתנופת התנועה,
אבל מכונסת בעצמה,
מה שעושים בה העיר ואתה אינו נוגע אליה.

איך מפלחים אותה קסם עיניך ופריחת השדירה
בהבטחה להיות היופי ההוא הגואל
שסופו שהוא נרמס ברגלי העוברים ושבים,
או נמחץ אפרקדנית תחת משא גופך המזיע.

מחר תתקן את האיפור השחור
במראה של שירותים ציבוריים:
אלף נמרים מקרטון ישאגו אחריה
היא לא תשמע אותם.
מה שעושים בה העיר ואתה אינו נוגע אליה.

אבל הלילה נוריק כוסית דם לזכר התקווה,
שחשבנו שהיא תוכל לחיות
וכוסית דמעות לזכר התמימות,
שחשבנו שהיא תחזור להיות כמו פעם.

הלילה נמית את הזמן שזורק אותנו לפעמים
לחופים משונים.

ואת החמלה שתובעת לעיתים את רכושו של היאוש.

ננדוד במדבריות השפיות ונישבע לשרוף את הספר
ולהישאר בחיים,
לקרוא לתועלתנות אחותינו את,
ולעייפות הדעת ראייה בהירה,

נגיד: כמה טוב לנו בחיק התרבות המערבית,
ואיך נבוא בשערי איקאה כאל חיק גן העדן האבוד

היא לוחשת עכשיו:
כל הכמעט נגמר.
כל מה ששלי איתי.

והרי היא נשרפה,
מקופלת בתוך הספר.

והיא בשלה:
אילו הייתה שלי באמת, לא הייתה נשרפת.