יום שישי אחר הצהריים, מפה לבנה ותמונה של אחותי מלפני שנתיים.
אני שוכבת על המיטה שמול הארון, תמונה של אחותי, ולידה נר
זיכרון. זבוב מעצבן מגחך לי מעל הראש ואני מנסה להיזכר במה
שקרה לפני כחצי שנה קצת לפני השעה שלוש.

יום רגיל. יום כמו כל הימים. השמש זורחת, רוח קרירה מנשבת
ומודיעה על בואו של הסתיו. בדרכי הביתה ראיתי חתולה מתה. שוכבת
על הכביש בלי לזוז, ולידה עמד גור, שילל בקולי קולות ולא מסכים
לעזוב את אימו. אבל מה הוא אשם על כך שאימו נדרסה ושהוא חתלתול
קטן נשאר לבד... אני נשבעתי שלי זה שלא יקרה ושאני לא אמצא את
עצמי מתחת לאיזה אותו שוכבת חסרת הכרה. ולמזלי, לי זה לא קרה
אבל זה קרה לאחד האנשים החשובים לי ביותר.
כשהגעתי הביתה שמעתי קול. מישהו בוכה. זה הגיע מחדרה של סמדר,
אחותי הגדולה. דפקתי על הדלת ואף אחד לא ענה, אז נכנסתי וראיתי
אותה בוכה, שוכבת על המיטה ובידה מעטפה. החדר היה מבולגן
הספרים והבגדים זרוקים על הרצפה וזה לא היה אופייני במיוחד
לאחותי. סמדר תלמידה בכיתה י''ב 6 התלמידה הכי מצטיינת בשכבה
הכי ממושמעת והכי מסודרת (כל פעם שהיא רואה דבר מבולגן היא
חוטפת קריזה ומתחילה לסדר) הילדה המושלמת (שהייתה גם ההפך
המושלם ממני), בוכה.
היא ראתה אותי ומיד מיהרה למחוק את הדמעות מפנייה. "תגידי לא
לימדו אותך לדפוק בדלת?!"התקדמתי לעברה והושטתי לה טישו "לא"
"את והחוצפה שלך מתיי תשתני?!" חייכה מיכל בחיוך מזויף, "אני
אשתנה רק עם תגידי לי מה קרה ואיך אוכל לעזור!" התיישבתי על
מיטתה כדי לשמוע את הסיפור אבל זה לא היה כל כך קל. "אני לא
רוצה לדבר" הסתכלה סמדר על המעטפה שנמצאת בידה "את יודעת שבסוף
אני גם ככה אגלה..." סמדר רק הסתכלה על המעטפה ואפילו לא טרחה
להסתכל אליי. "אני מבינה שזה בגלל המכתב הזה..." היא פתחה את
המכתב ואמרה "העיפו אותי מבית הספר." "מכרתי סמים." הייתי בהלם
עשר דקות פשוט ישבתי מולה ולא אמרתי דבר וכשקלטתי סוף סוף שהיא
לא צוחקת ורציתי לשאול אותה למה היא עשתה זאת, היא הספיקה
להקדים אותי. "יש לי חבר. רון, ופעם אחת הוא אמר שאני חייבת
להציל אותו כי אם לא יהרגו אותו. הוא נתן לי חבילה קטנה ואמר
שאני צריכה להעביר את זה לשני בנים מכיתה י''א, ואחרי זה בא
בפעם השנייה והשלישית ואני בכלל לא שמתי לב איך מכירת סמים
הפכה להיות שגרת חיי. פעם אפילו ניסיתי, והתמכרתי בגדול זה היה
נותן לי הרגשה טובה, אבל בבוקר הרגשתי נורא, ותמיד אמרתי שזאת
הפעם האחרונה אבל זה פשוט לא עבד" רגע דומייה. אנחנו מסתכלות
אחת לשנייה בעיניים ואני רואה שהיא חוששת לספר לי את ההמשך.
"פעם אחת הייתי בבית של רון והוא אמר לי שיש לו משהו ממש רציני
לתת לי ושעד עכשיו הכול היה משחק. הוא נתן לי לנסות קצת וזה
היה מאוד חזק שנינו התמסטלנו ולא שמנו לב שפרצו לבית שמו עלינו
אזיקים והביאו אותנו לתחנת המשטרה" "זה קרה היום... ובמכתב הזה
רשום שנפתח לי תיק המשטרה... ואני צריכה לעבור טיפול" לא ידעתי
איך להגיב. הילדה המושלמת מוכרת סמים?! זה עדיין לא נשמע לי
הגיוני... "את מבינה זה כל כך קשה ללמוד ולהצליח שכולם מצפים
ממך כל פעם ליותר" והדמעות שוב פעם זלגו מענייה "עם אימא ואבא
יראו את המכתב הזה אני אמות!!!" הצלחתי להבין אותה, לי תמיד
היו בעיות בלימודים בגלל ש'החוצפה שלי עוברת כל גבול', לפחות
כך אמרו לי. תמיד שהענישו אותי הלכתי לקניות או שיחקתי במחשב
הייתי צריכה משהו שיוציא אותי מכל הבאסה כדי שאני אוכל לחשוב
בהגיון... אז "אני יודעת! את צריכה לצאת אסור לך להסתגר בבית!"
אמרתי וחייכתי אבל פתאום הייתה לי הרגשה כזאת כמו דקירה בבטן
שאמרה שאנחנו חייבות להישאר בבית! אבל בכל זאת אחרי שכנועים
רבים הלכנו לקניון לאכול משהו. סמדר התחילה להתעודד, היא
חייכה, כאילו כלום לא קרה... יצאנו מהקניון והתחלנו להתקדם
לכיוון הבית. ואז זה קרה. סמדר לא מיהרה לשום מקום הלכה לאט,
לאט הכביש היה שקט, ואני הייתי גאה בעצמי על כך שעזרתי לה
במשהו. היא התחילה לחצות את הכביש ואז... משום מקום הופיע ג'יפ
שהתקדם לעברינו במהירות מופרזת... "סמדר!!! לא!!!" ומאז אני לא
זוכרת הרבה הכל קרה כל כך מהר... ראיתי אמבולנס ומשטרה, אורות
מהבהבים, אנשים סקרניים שעמדו והסתכלו, וסמדר שוכבת ולא זזה.
הביאו אותי הביתה. כולם בכו, ואז ראיתי את זה. המכתב. הוא היה
מונח פתוח בסלון... "אימא מתי קראת את המכתב הזה..." כולם
הסתכלו עלי במבט מוזר כאילו שאני חייזר. "לפני 4 שעות בערך.."
אבל זה בדיוק מתי שסמדר..." עכשיו הכול התחבר לי.... החתולה,
הגור המיילל, הדקירה בבטן, והמשפט של סמדר... הכול התחבר
הרגשתי שדמעות יורדות לי מהעיניים... ושהכול מסתחרר... ואז זה
חזר כאילו שאני בסרט ומישהו העביר אותו לאחור "עם אמא ואבא
יראו את המכתב הזה אני אמות!!!" והכול נעשה חשוך.
התעוררתי בבית חולים אמרו לי שגססתי ושהייתי שבועיים חסרת
הכרה... בדרך כלל אני לא מאמינה באמונות תפלות אבל אולי אם אמא
לא הייתה קוראת את המכתב...

יום שישי אחר הצהריים, מפה לבנה ותמונה של אחותי מלפני
שנתיים. אני שוכבת על המיטה שמול הארון, תמונה של אחותי, ולידה
נר זיכרון. דמעה זולגת על לחיי. והזבוב המעצבן עדיין מגחך לי
מעל הראש...