אני כותבת כי כשאני עצבנית לא בא לי לשבור עציץ, כתיבה זה זול,
שבירה לא כל כך.
אני כותבת כי אין לי משהו יותר טוב לעשות, וזה עדיף על לא
לעשות כלום.
אני כותבת כי זה עושה לי פרפרים בבטן.
אני כותבת כדי שתוכלו לשאול "למה לעזאזל אכפת לנו שאת כותבת?",
אבל אני אדע שכל עוד זה חשוב לי לא משנה השאר.
אני כותבת כי בא לי לירות בכולם, במיוחד בעצמי.
אני כותבת כי אם אני ארה בכולם, לא יהיה מי שיקרא את מה שאני
כותבת, שלא נדבר על מי שיכתוב את זה.
אני כותבת כי לפעמים זה מעלה חיוך, הבעה של בוז או סתם של
זלזול, ולא על הפנים שלי.
אני כותבת כי אני רוצה להיות שונה, במיוחד שונה מעצמי.
אני כותבת כי כשאני מתוסכלת אני לא רוצה להעלות 5 קילו.
אני כותבת כי אם הייתי מנגנת לא הייתם מקשיבים.
אני כותבת כי לא בא לי לחשוב במשך כל חיי מה היה קורה אם הייתי
כותבת.
אני כותבת כי כשיש לי מחשבות על המוות הן נעלמות כשאני מתחילה
לכתוב.
אני כותבת כי אני קטנה ואולי זה מה שארצה לעשות כשאהיה גדולה.
אני כותבת כי אולי יש סיכוי קטן שיום אחד עם הרבה תרגול אני
אדע איך לכתוב.
אני כותבת כי רק עכשיו הבנתי שזה או לכתוב או כלום.
אני כותבת כי סיימתי לאכול, יצאתי מהמקלחת, סידרתי ת'ארון
והגיע הזמן לכתוב.
אני כותבת כי החלטתי לכתוב ומצאתי עט שיעזור לי.

אז תגידו לי?
למה לעזאזל לא התחלתי לכתוב קודם.