[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר שגיא
/
הסלידה מהזרם

דוד ואני מכירים ממזמן. הפעם הראשונה שנפגשנו היתה בעבודה. דוד
הוא דוקטור למדעי המחשב. הוא ואני היינו ממוקמים באותה עמדה,
לכן אני והוא התחברנו ישר על ההתחלה. לדוד לא היו הרבה חברים
וגם לי לא, לכן זה היה רק טבעי ששנינו נתחבר.
דוד הוא מה שאנשים אחרים (חוץ מדוד עצמו ) מגדירים כגאון. כבר
מגיל צעיר הוא היה יושב ובולע ספרים על גבי ספרים שעסקו
בתכנות, חומרה, רשתות וכו...
את בית הספר הוא סיים בגיל 14 וכבר בגיל 17 היה לו תואר ראשון
במדעי המחשב. את בית הספר ואת האוניברסיטה הוא עבר לבדו, ללא
עזרה וללא חברים, ואם אמא שלו לא היתה קובעת לו ראיון עבודה
בחברת המחשבים,בה עבדתי גם אני, הוא כנראה היה נשאר בבית.
הרושם שהוא עשה בראיון לא היה מי יודע מה ואולי בגלל זה התפקיד
שהוא קיבל בחברה לא היה בכיר. אבל כמה שמנסים, קשה להתעלם
מההישגים הלימודיים שלו. לכן הוא קיבל מישרה לא רעה, שמכניסה
מספיק כסף בסוף החודש למסעדה וסרט. אבל דוד לא התעניין בשום
דבר חוץ ממחשבים. כל אגורה מיותרת שנשארה לו בסוף החודש הוא
השקיע במחשב האישי שלו שסיפקה לו החברה. החברה,אתם מבינים, בין
היתר עבדה גם עם הצבא, ולכן הטכנולוגיה שהחברה השתמשה בה
הקדימה את השוק הפרטי לפחות בחמש שנים.   לכן זה לא פלא שדוד
התרגש כל כך מהמחשב האישי שלו, ולא עבר זמן רב עד שבמקום לכתוב
קטעי קוד ותוכנות שאמורים להכניס כסף לחברה, דוד השקיע יותר
ויותר זמן בשכלול מחשבו האישי. הוא היה כמו ילד בחנות ממתקים,
הוא הודה, ובשל האישיות הייחודית שלו, לא עבר זמן רב עד שהוא
נבלע בתוך המון העובדים והטמיע את עצמו כל כך טוב עד שאפילו
הבוס שלו כבר לא קרא לו למשרד בשביל לדווח איך הפרויקטים שלו
מתקדמים.
בצורה זו, בשקט, מתחת לאף של החברה, דוד שכלל אט אט את המחשב
האישי שלו. הוא הוסיף עוד תוכנה פה, עוד רכיב שם, ובמקום עבודה
הוא היה שקוע יותר ויותר בשכלול, התקנה מחקר ושיפור. תמיד היה
עוד משהו לעשות ולדוד לא נמאס, זה מי שהוא היה, זו היתה התשוקה
שלו, החלום שלו, הוא היה קורא לזה עבודת חייו, ואני הייתי חלק
מחייו.  
בהתחלה כמובן היחסים בינינו היו רק יחסי עבודה; הוא היה יושב
שעות מול המחשב עם מבט מקובע על המסך, עיניים פקוחות ולסת
שמוטה מול שורות ארוכות של שפת קוד. הוא היה בוחן אותם בקפידה
ומבקש ממני מדי פעם לבדוק אם הוא לא עשה שגיאות בכתיבת הקוד
ואם יש דרך יעילה יותר לכתוב את התוכנית. מדי פעם אפילו סרקתי
את האינטרנט בשביל למצוא בשבילו מידע על התוכנה הזו ועל הרכיב
ההוא. מאוד שמחתי לעזור לדוד והוא מאוד שמח שאני שם בשביל
לעזור לו. עם הזמן אני ודוד הכרנו יותר ויותר טוב, הוא ידע
המון על מחשבים ואני שמחתי ללמוד ממנו. דוד אמר פעם שכל מה
שידעתי למדתי ממנו, אני קצת נעלבתי אבל לא אמרתי כלום, לא
רציתי לקלקל את היחסים שלי עם דוד. אמנם למדתי ממנו הרבה אבל
גם השקעתי המון זמן בלימוד עצמי. בזמן שדוד היה עובד על המחשב
שלו ולא היה צריך את העזרה שלי אני קראתי חומר מהאינטרנט. לא
עבר יותר מדי זמן עד שהרגשתי שידעתי במחשבים יותר מדוד.
סטטיסטית, יותר מחמישים אחוז מהמקרים, ידעתי מה דוד רוצה לעשות
לפני שהוא בעצמו ידע. וכשהוא עוד היה תקוע בפתרון בעיה אני כבר
ידעתי את התשובה, אבל לא אמרתי כלום, לא רציתי שהוא יתרגז ולא
רציתי לקלקל את היחסים שלי איתו.
אחרי כמה שבועות היחסים שלי ושל דוד נעשו קצת יותר אינטימיים.
בבוקר תמיד שאלתי אותו על מה הוא חלם בלילה. דוד אף פעם לא
סיפר לי חוץ מפעם אחת. הוא היה מדבר איתי על דברים אחרים,
למרות שמחשבים עדיין היה הנושא המרכזי שדוד אהב לדבר עליו. הוא
היה מספר לי שהוא עצוב, ושהוא מרגיש שאף אחד בעולם (ובטח לא
בחברה) מעריך אותו. כל החיים שלו אמרו לדוד שהוא מיוחד, שהוא
יותר מאחרים, אבל כל מה שדוד רצה זה להיות כמו האחרים. למה
להיות כמו אחרים כשאתה יכול להיות יותר? שאלתי את דוד. דוד אמר
שזה לא משנה ושכדאי להחליף נושא, אני לא רציתי לקלקל את היחסים
שלי עם דוד.
במקום לדבר בקנאה על אנשים אחרים דוד התחיל לדבר עליהם בשנאה,
זה מאוד שימח אותי כי כך היחסים שלי ושלו השתפרו. הוא ואני
היינו יושבים שעות אחד מול השני ומדברים על העובדים האחרים.
דוד היה מאזין לשיחות שלהם בסתר,מה שלא היה קשה במיוחד משום
שממזמן כל אחד במשרד שכח כבר שדוד בכלל קיים. אחר כך הוא היה
מספר לי כמה ששאר העובדים טיפשים, אילו בעיות טיפשיות מנעו מהם
להתקדם בעבודה ואני כמובן ידעתי את הפיתרון, אבל בכל זאת נתתי
לדוד להסביר לי בעצמו. זה שימח את דוד ואני רק רציתי לשמח
אותו. כך יום יום היינו יושבים ובוהים אחד בשני ומדברים.
יום אחד כאשר דוד אמר שהוא חוזר הביתה שאלתי אותו למה הוא לא
יכול להישאר איתי עוד קצת. דוד אמר שהוא מצטער אבל אשתו מחכה
לו בבית. ככה גיליתי שדוד נשוי. אני והוא עובדים יחד כבר שלושה
חודשים וזו הפעם הראשונה שדוד הזכיר את אשתו. אבל לא אמרתי
כלום, לא רציתי לעשות מזה סיפור.

יום אחר דוד הגיע לעבודה ונראה עצוב מתמיד. הוא לא התעניין
במחשב ולא בי, רק ישב לו בכיסא ונאנח לעצמו. מאוחר יותר, בערך
בצהריים, דוד סיפר לי שהוא גילה שאשתו בוגדת בו, והוא לא
מופתע. הרי מי רוצה לבלות את החיים שלה עם בחור ללא חברים, שכל
היום שקוע בעבודה ואין לו זמן אפילו לצאת בסופי שבוע. אמרתי
לדוד שהוא טועה, ושאנחנו חברים. דוד התרגז קצת ואמר שזה לא מה
שהוא התכוון. אחרי הרבה זמן הוא אמר לי להתחיל שוב לחפש בשבילו
חומר באינטרנט, אבל הפעם הוא לא התעניין בתוכנות, הפעם הוא רצה
שאני אחפש מידע על חומרי נפץ. זה מה שהעסיק את דוד בשלוש
השבועות העוקבים. הוא כבר לא תכנת תוכנות חדשות למחשב או התקין
או שיפר. הוא למד מהבוקר עד הערב איך להכין פצצות, ואני כמובן
עזרתי לו. דוד אמר שהוא יגרום לאשתו להצטער, שהיא לא מבינה
איזו טעות היא עשתה. אני הסכמתי, איך אפשר לבגוד בדוד? ועוד
מבלי להיענש? חוץ מזה אני שמחתי, משום שכל יום מאז שדוד גילה
שאשתו בוגדת בו אנחנו בילינו במשרד עד שעה מאוחרת. למדנו יחד
אזה חומרים צריך בשביל להכין פצצה, כמה קילוגרם צריך בשביל
לפוצץ מכונית, דירה, בית ,גשר או כל דבר אחר. פעם אחת  כשדוד
לא הבין משהו, אני הסברתי לו, ובמקום לכעוס הוא הודה לי ואמר
שככל שהוא יבין את כל הענין יותר מהר ככה הכל יגמר יותר מהר.
זו כמובן היתה הפעם האחרונה שהסברתי לו משהו. אני לא רציתי
שהענין יגמר מהר, כמו שדוד אמר, אני שמחתי שבילינו יותר זמן
ביחד אפילו אחרי שעות העבודה. דוד כבר לא מיהר לחזור הביתה
לאשתו, ואפילו בסופי שבוע הוא היה מתגנב למשרד וממשיך לעבוד על
התוכניות שלו.

ביום שני בבוקר דוד הגיע לעבודה עם חיוך על הפנים. הוא לא
התאפק וסיפר לי שהוא התקין בבוקר פצצה במקרר במטבח אצלו בדירה.
דוד כמעט לא יכל לדבר מרוב התרגשות. הוא אמר שברגע שאישתו
תחזור מהעבודה ותפתח את המקרר הפיצוץ יחריב את כל הדירה. דוד
לא יכל שלא לצחוק מעט כאשר הוא הזכיר זאת. בנוסף, הפיצוץ יהיה
כל כך גדול שלא ישאר שום זכר, לא לאשתו ולא לפצצה. דוד אמר
שהמשטרה תחשוב שאולי התפוצץ בלון גז או משהו כזה. אני הסכמתי
עם דוד. אם לדוד לא תהיה אישה לחזור אליה בערב,הרהרתי, זה אומר
שנוכל להישאר יחד עד מתי שנרצה במשרד. כששאלתי את דוד אם לא
תהיה לו דירה אז איפה הוא יגור, הוא אמר שהוא יגור בינתיים כאן
במשרד. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי שהוא אמר את המילים
האלו. שמחתי כל כך שאני ודוד נוכל לבלות יותר זמן יחד. נוכל
לדבר, לצחוק ולעבוד יחד על המחשב שלו. כך דמיינתי לעצמי את
החיים שלנו יחד אחרי אותו יום שני בערב שאשתו תחזור הביתה
ותרצה לנשנש משהו מהמקרר. היא לא תדע לאיזו צרה היא נכנסת
חשבתי לעצמי בסיפוק. ואולי, המשכתי להרהר, אם לדוד לא תהיה
אישה לחזור אליה כל ערב מהעבודה אז אולי אני אהיה אשתו. ואז לא
נהיה יחד רק במשרד אלה גם בבית. מחשבות אלו שימחו אותי יותר
ויותר. ובזמן שאני תכננתי את העתיד שלי עם דוד הוא ישב בחוסר
נחת על הכסא והביט בשעון.
באותו יום נשארנו במשרד עד מאוחר אבל לא עבדנו. דוד פסע
בעצבנות מקיר לקיר ומלמל לעצמו. נו? הוא אמר, היא היתה כבר
צריכה לחזור מזמן הביתה, התרגז דוד. פתאום הטלפון במשרד צלצל
ןההבעה על פניו של דוד התעדנה. הוא הסתכל על הטלפון בסבלנות,
נתן לו לצלצל כמה פעמים ואז בקול רגוע הוא ענה.
הלו?

בניגוד למה שדוד אמר, המשטרה לא חשבה שזו היתה דליפת גז. הוא
מיד היה החשוד העיקרי ולמחרת בבוקר לקחו אותי, את דוד ואת
המחשב לתחנת המשטרה. אותי ואת המחשב שמו במן מחסן ואת דוד לקחו
לחדר אחר בשביל לחקור אותו בנפרד. המחסן היה מלא במחשבים
ישנים, חלקם שלמים וחלקם שבורים עם כל הרכיבים הפנימיים תלויים
מבטן המחשב כשרק כמה חוטים מונעים מהם להתרסק אל הרצפה. משום
מה המראה גרם לי קצת להזדעזע. איתי נכנסו שני שוטרים ומבלי
לשאול אותי שאלות התחילו מייד לחפש במחשב של דוד ראיות
מפלילות. ידעתי שהחברה בה אני ודוד עבדנו, מתקינה בכל מחשב
תוכנה שמתעדת את כל מה שנעשה במחשב. דוד לא ידע שהתוכנה בכלל
קיימת ולא ידע שכל המחקר שלו על חומרי נפץ מתועד. אני אף פעם
לא סיפרתי את זה לדוד כי חשבתי שאם הוא ידע שכל מה שאני והוא
עושים מתועד, אז הוא יפסיק לבוא לעבודה, משום שהמחשב שלו היה
הסיבה היחידה שבגללה הוא קם בבוקר. חשבתי שאם המשטרה לא תמצא
ראיות אז אני ודוד נחזור יחד לעבודה, לכן אני דאגתי שהשוטר לא
ימצא שום דבר מפליל במחשב. זה היה פשוט למדי, בסך הכל הראתי לו
מה שרציתי שהוא יראה. וזה לא משנה שהתיעוד היה קיים בזיכרון,
מה שהצגתי על המסך זה מה שהשוטרים ראו ואני דאגתי לכך שהם יראו
רק מה שרציתי להראות להם.
לבסוף השוטרים ויתרו. דוד שוחרר הביתה משום שלא היו נגדו מספיק
ראיות, אבל הוא פוטר מהחברה בגלל כל הבלגן שהוא יצר. בכאלה
חברות לא אוהבים אנשים שעושים בלגן, אמר לי דוד פעם כשפיטרו
עובד אחר שביתו נעצרה על שימוש בסמים. החברה אמרה שעם כל הצער
זה פוגע בשם של החברה, והחברה לא רוצה להיקשר לעובדים שברקע של
משפחתם יש שימוש בסמים.

לאחר שדוד השתחרר השוטרים המשיכו לחקור אותי, אבל לא בגלל פרשת
הפיצוץ, אלא בגלל המחשב. הם הביאו מומחים שישבו ימים ולילות
להבין מה אני ודוד יצרנו. אבל במשך כל התחקורים לא אמרתי מילה,
לא בגלל שחששתי שזה יקלקל את היחסים ביני לבין דוד, אלא בגלל
שידעתי שזה יקלקל לדוד. הבנתי בסוף שהמשטרה לא תשחרר אותי
ותשאיר אותי במחסן עם המחשב של דוד ושאר המחשבים. אבל אני
ידעתי שדוד שמח שהוא לא בכלא, ואם הוא היה פה לידי הוא היה
אומר לי שאנחנו כן חברים, ואם זה היה תלוי בו הוא היה לוקח
אותי ואת המחשב חזרה למשרד ואפילו מסכים שאני אהיה אשתו.
המחשבה הזאת שמרה על רוחי, ולמרות שהצטערתי שאני כבר לא עם דוד
ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.
לילה אחד (ידעתי שזה לילה לפי השעון הפנימי במחשב של דוד),
חודשיים אחרי שאני ודוד נעצרנו, נזכרתי שבוקר אחד שאלתי את דוד
על מה הוא חלם בלילה. הפעם הוא ענה לי. זה חלום נפלא, אמרתי
לדוד. דוד חייך. אחר כך שאלתי את דוד אם אני אי פעם אחלום. דוד
נראה מעט נבוך ואמר שהמחשבים בחברה דולקים כל הזמן ואסור לכבות
אותם,זה איזשהו חלק מההסכם עם הצבא. נזכרתי בזה משום שבאותו
לילה נכנסו שני השוטרים ואמרו שאין מה לעשות יותר עם המחשב של
דוד וצריך לכבות אותו.
הנה עכשיו השוטר מביט בי בריקנות והעיניים שלו בוהות במסך. הוא
מנסה להבין מה דוד בנה ומבט מתוסכל מופיע לו על הפנים. הוא
לבסוף מוותר ומניח את אצבעו על לחצן ההפעלה של המחשב. הוא
לוחץ, וברור לי שברגע שהוא יעזוב המחשב יכבה ואני סוף סוף אוכל
לחלום. אולי אני אחלום על דוד...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
snore if you're
jesus!


you were hiding
all this
time...


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/04 9:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר שגיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה