את דמעותיך,
הפעם אני, טעמתי.
את כאבך,
הפעם אני, אני חשתי.
חשתי על בשרי, חשתי על גופי
צמרמורת שמסתחררת בתוכי, סערה,
חשתי בליבי.

נתת
ונתת הרבה.
אנחנו, בני אדם, כל כך קטנים
וחושבים עצמינו לכאלו גדולים.
תבין, אנחנו, לא מבינים
ומתנה לקבל, לא יודעים.
אנחנו ילדים קטנים,
מתווכחים על שטויות,
רק כסף מחפשים לעשות,
רודפים אחר הנאות רגע, לא מבינים מזה
ומאיפה בכלל הגיע לנו הטבע.
כועסים, כי לא מבינים, אותך רק יודעים להאשים,
תבין, אנחנו ילדים קטנים.
רחם, רחם עלינו,
כי אנחנו לרוב טיפשים, אנחנו עיוורים
בקושי שתודה לך מוקירים.
כל הזמן אנו טועים
ולתקן, כל כך מתקשים.
נתת,
ונתת הרבה,
נתת לנו מוח, שאת מחשבותינו אנחנו לא מפתחים
אולי מפתחים, אך לא לכיוונים שאני בטוחה שרצית,
פיתחנו לכיוונים הלא נכונים.
ואני קולטת, לאט לאט, כברק החוזר אלי לאחר מכת רעמים,
לא יודעת כבר מאיפה עוד יש לי את החוצפה לבקש רחמים,
לבקש עזרה,
אבל אתה היחיד ואפילו אם כל העולם יאמר שלא נכון,
משהו שונה, אני אגיד.

אנחנו, בני אדם, כל כך קטנים.
חושבים את עצמינו לכאלו גדולים.
תבין, אנחנו, לא מבינים.
תיראה כמה שאנחנו מצחיקים, כמו תינוקות, ילדים-פעוטות,
תעזור לנו ללמוד בדרך הנכונה, על תכאיב- בבקשה,
כאבנו ועדיין כואבים מספיק, אנא מצא דרך אחרת, אני מבקשת ממך,
בעדינות, כי אנחנו ילדים,
בעדינות, אנחנו אט אט מתבגרים ומבינים,
תעזור לנו להבין,
כי אנחנו ילדים קטנים
אנו לא מבינים.