מישהו הזיז את עץ הזית, בי נשבעתי שזו לא אני. בשני לאוגוסט
שנת אלפיים וארבע העץ עמד שם, על תלו מתנדנד עם הרוח אוורירי
ופרוע, בשלישי לאוגוסט שנת אלפיים וארבע העץ נעלם כלא היה. ואי
אפשר לומר "נעלם" אם כי רק "עבר מספר רחובות ימינה". למען הסדר
הטוב, במילה "הזיזו" אני משתמעת לשתי אפשרויות ואין לתפוס אותי
במילה, שכן "הזיזו" יכול בפירוש להיות מושג האשמה מובהק וציני
להזזה עצמית.
וכשאני אומרת "עבר" אני מתכוונת להרבה דברים. בימים אלה "עבר"
יכול להיות גם חטיפת חוצנים וגם פעולה סודית של המשטר ביפן,
אבל אצלנו "עבר" פירושו לקח את עצמו בידיו (או שמא ענפיו)
והעביר את שורשיו למקום אחר.
הסיבה השורשית לכך הייתה ונשארה סוד עד עכשיו, אבל הדבר הצרוב
בי ביותר הוא העלבון המר עקב המעבר המפתיע הזה. למען האמת, ככל
שעובר הזמן אני מתחילה להרגיש אשמה במידה רבה ולחשוב שמא עבר
העץ בגללי ואך ורק בגללי. בתור אהובתו הקטנה של העץ חשוב לי
להבין מדוע עץ הזית נטש אותי בצורה כל כך יהירה, כל כך מהירה,
ואפילו לא נפרד לשלום כיאות.
בתור אהובתו הקטנה הייתי רצה אליו בימי הקיץ ברגליים יחפות
ומתיישבת לרגליו ובחיקו ומנמנמת את שנת היופי הרגיש. גם אז,
כשלא היה לי אדם בעולם, ניחם וליטף אותי עץ הזית וגונן מפני כל
הצרות. אף סערה לא הזיזה אותו ממקומו. הייתי מרימה מעט את שמלת
הקיץ העדינה ונותנת לרגליי חופש, והעץ שרק ונמלא חיים והבריש
בי עלעליו וסרק את שיערי וסחט מיצי נעורים ותמימות. והעץ היה
שלי, חזק ויציב ועומד על תלו.
אך בבוקר השלשה לאוגוסט שנת אלפיים וארבע מישהו שבר את לבי
ונשארתי בודדה וחשופה, ערומה כמו בחורף, נשורה. והסערות החזקות
ביותר הן השקטות ביותר, הן אלה שחמקו לי מתחת לאף, הן אלה
שהזיזו את עץ הזית שלי.
הזלתי דמעה בודדה על האדמה, האם תצמח משם ישועה.