הוא הדליק סיגריה והסתכל שוב בתמונה, אחר כך הציץ בשעון והספרה
2 ניבטה אליו שוב.
2 זה מספר נאחס, חשב לעצמו, תמיד היה ותמיד יהיה.
הוא נזכר איך קיבל לפני חודש את המעטפה החומה, היו בפנים תמונה
25 אלף דולר בשטרות של 100, תאור קצר של המקום ותאריך - ה-2
בחודש.
הייתה לו הרגשה רעה בקשר לתאריך אבל עבודה זו עבודה.
הוא נזכר בתצפיות שערך במקום, מקום שקט יחסית בעיקר בשעות
הצהריים ודאג לעצמו למפתח לדירה שבה צריכה להתבצע העבודה כי
עבודה עם עקבות היא עבודה לא מקצועית שתמנע עבודות נוספות
בעתיד.
הוא שיחזר את כל הארועים מהבוקר וזה רק חיזק אצלו את ההרגשה
ש-2 זה מספר נאחס, כשקם בבוקר להכין את הקפה החלב היה חמוץ
למרות שהתאריך תפוגה היה לעוד שבוע, לאחר מכן המכונית לא הניעה
למרות שעברה טיפול שבוע לפני כן והוא הצליח איכשהו לדחוף אותה
ולהניע תוך כדי נסיעה.
כשנסע לכיוון המקום הוריד לשניה את הראש כדי להחליף דיסק בנגן
וכשהרים אותו היה קרוב לפגיעה בהולך רגל, הוא הצליח לסובב את
ההגה ולהימנע מפגיעה וראה במראה את הולך הרגל מנפנף בכעס
בידו.
הוא הגיע למקום והדליק סיגריה, נועץ מבט בתמונה שוב, התמונה
צולמה על חוף שנראה מוכר והוא ניסה לזכור כל פרט מהדמות שהוא
נשכר לחסל.
הוא בדק את האקדח שוב, כיבה את הסיגריה, לבש כפפות ויצא
מהמכונית.
השעון הראה 2:00.
מבט אחרון לכיוון הרחוב הראה שאין אף אחד בסביבה והוא החל ללכת
לכיוון הבניין בו אמור היה להתבצע החיסול.
כשהגיע לכניסה הציץ שוב לצדדים וכשראה שאין אף אחד הרכיב את
משתיק הקול ועלה קומה.
הוא הגיע לדלת והכניס את המפתח לחור המנעול.
הוא ידע מהתצפיות שלו שהיא מגיעה רק בסביבות 2:30 ולכן תכנן
בזמן שיש לו לנוח קצת ולעשן סיגריה כמו לפני כל חיסול שעשה,
תמיד היה מגיע חצי שעה לפני, מעשן סיגריה, מכין את עצמו, מבצע
את החוזה ונעלם בלי להשאיר עקבות, ככה זה עבד ב-4 השנים
האחרונות.
הוא סובב את המפתח אבל הדלת הייתה פתוחה.
זה נראה לו מוזר אבל הוא החליט להיכנס פנימה בכל מקרה.
"מי שם?", שמע קול נשי, ואז ראה את הבחורה התמונה.
השיער שלה היה קצת יותר קצר, היא פחות שזופה אבל זו בלי ספק
הבחורה מהתמונה, חשב לעצמו.
"אני טכנאי של חברת החשמל ויש בעיה ברחוב", ענה לה, "אנחנו
בודקים איפה יכול להיות מקור הבעיה."
"כאן אין שום בעיה", היא אמרה לו, "כמו שאתה רואה הכל עובד,
אבל רגע אם אתה טכנאי איפה הציוד שלך?"
הוא ניסה לומר לה משהו ושם לב שהיא מתקרבת לטלפון.
"אתה טכנאי כמו שאני צנצנת", היא אמרה לו, "עכשיו תתחפף לפני
שאני מתקשרת למשטרה."
הוא הרגיש את העוויתות בצד שמאל של הפנים שלו והחליט לשלוף את
האקדח, גל אדרנלין הציף אותו.
"סתמי ת'פה מטומטמת ותתרחקי מהטלפון כי את לא מתקשרת לשום
מקום. קאפיש?"
הוא ראה את הזעזוע על הפנים שלה במיוחד כשראתה את העוויתות.
"אתה סובל מתסמונת טורט, נכון?" שאלה אותו ומבט של רחמים
בעיניה.
זה הרגיז אותו עוד יותר והוא חש שהוא מאבד שליטה.
"אמרתי לך לשתוק נכון? אז תסתמי את הפה כלבה."
העוויתות בפנים התחזקו הוא הרגיש שהוא חייב לפרוק את כל הזעם
שלו.
"תתפשטי כלבה ותשכבי איפה שאת" אמר לה.
"אתה לא רוצה לעשות את זה. בבקשה אל תעשה את זה" אמרה.
הוא התקרב אליה וסטר לה כשהפנתה אליו את הראש ראה זרזיף דם על
שפתיה "עכשיו תתפשטי".
היא התחילה להתפשט הוא שם לב לצלקת קטנה ככל הנראה מניתוח
אפנדיציט שלא ראה בתמונה אבל מצד שני גם אורך השיער היה שונה
קצת וגם השיזוף כך שהוא הסיק שהתמונה לא עדכנית כל כך.
היא סיימה להתפשט ונשכבה ליד השולחן בסלון.
הוא הסתכל על השולחן וראה עיתון, זוג מספריים מציצים מתחת
לעיתון, בקבוק מים עם כוס חצי מלאה לידה וקערה של פירות.
הוא גהר מעליה והחל להכנס לתוכה תוך שהוא מנסה להכאיב לה ככל
יכולתו, הוא רצה לראות אותה סובלת, לשמוע אותה סובלת אחרי
שגרמה לעוויתות.
המבע על פניה הראה שהיא סובלת אבל היא לא השמיעה הגה ולכן ניסה
להכאיב לה עוד יותר.
"ליאתי את בבית?", שמע קול נשי מכיוון הדלת, "הדלת הייתה פתוחה
אז נכנ..."
הוא סובב את ראשו וראה את האישה מהתמונה, פיו נפער בתדהמה.
"את, את...", החל לומר לה ואז הרגיש מכה באזור חלציו.
הבחורה על הרצפה ניערה אותו ממנה והוא שב וחשב לעצמו ש-2 הוא
מספר נאחס.
הדבר הבא שראה הוא את היד שלה עם המספריים נעה במהירות לכיוון
רקתו...