זהו, סיימתי. החדר מסודר. לקח הרבה זמן ולא מעט ממחטות, אבל
עכשיו החדר מסודר, אניח ישבן על הכורסא ואביט סביב על ממלכתי.
המקום הראשון  שהתחלתי לסדר היה הארון. הוא היה מלוכלך, טחוב
ומלא בשלדים ישנים, בהתחלה ניסיתי לבד אבל האבק היה רב מדי.
נאלצתי להשתמש בשירותיו של טכנאי שלדים מדופלם, שעזר לי לפנות
עצם אחר עצם, גולגולת אחר צלע, עד אשר הארון היה נקי ומסודר.
אחרי הארון ניגשתי למיטה האהובה שלי. עליי להודות שלמרות
האמונים ששמרתי למיטתי, היא לא הייתה נוחה לשינה. לילות שלמים
התהפכתי מצד לצד, בלי נחמה, מחפש את התנוחה הנכונה. לא היה
מנוס, אלא ללכת לחנות מזרונים, ועם לא מעט רגשות אשמה, לקנות
מיטה חדשה.
העבודה התמשכה. בגב כפוף ניקיתי אריחים, תליתי תמונה של הוריי
על הקיר, קניתי וילונות חדשים, פרסתי שטיח עבה. לבסוף החדר עמד
נקי ומסודר, וטפחתי על שכמי בסיפוק. בעודי יושב ומתפעל מנוף
חדרי נשמעו נקישות בדלת.
הצצתי דרך חור הדלת. טלי עמדה שם, עם שיערה השחור וחיוך מבויש
בין שפתיה הדקות. פתחתי מעט את הדלת, רק בשביל שאוכל להוציא את
ראשי ולהציג את עצמי, אך היא התפרצה פנימה כמו סופה סוערת.
"את תמיד נוהגת להתפרץ ככה לבתים של אחרים?" שאלתי. היא לא
ענתה לי, אלא הסיטה את הוילונות החדשים במשיכה מהירה, ונתנה
לאור היום לשטוף את חדרי. היא צחקקה צחוק חמוד ומתגלגל וניגשה
לארון הבגדים. ידיה פתחו מגירות וחיטטו בין הבגדים. היא הוציאה
חולצה אחר חולצה, מכנס אחר תחתון, וקיפלה אותם מחדש ואת
הגרביים המחוררות השליכה לאשפה. הבטתי על חדרי המבולגן, ועל
הנערה היפה שמניחה את דבריה על המדפים, וחייכתי.

לאחר זמן נותרתי שוב לבדי בחדר. כמות שנכנסה כך יצאה בטריקת
דלת. שוב הבטתי בחדרי. הוא לא היה מסודר, לא מסודר כלל. הארון
נשאר פרוץ, מצעי המיטה הפוכים זה בזה, על השטיח שאריות בגדים,
פרחים ושאר ירקות.

נדמה לי, קוראים יקרים, שהמטאפורה של החדר כנפש מעט מיצתה את
עצמה. אך בכל זאת, תרשו להמשיך איתה לכמה שורות נוספות:

ערב אחד עישנתי קצת חומר למחשבה ויצאתי לטיול אל מחוץ לחדר,
לעולם הגדול. בעודי מטייל, עלתה בראשי שאלה: האם עליי לסדר את
החדר? אין שום סיבה. אדם שוטף כלים מלוכלכים כדי ללכלך אותם
שוב?! לובש את בגדיו מתוך ידיעה שיכבס אותם שוב?! האם עליי
לסדר את החדר כדי שיתבלגן שוב, בשביל שבחורה תעשה בחדרי כרצונה
כדי שאסדר אותו שוב?! לא. הבלאגן נשאר! זהו חדרי, כך אני אוהב
לשבת בו. ומי שתבחר לפלס את דרכה בין הררי הכביסה, הנעליים
הזרוקות והתמונה העקומה, מוזמנת לשכב על מיטתי ולאכול איתי
גלידה.

אז התחלתי ללכלך.
אוי, כל כך כיף ללכלך. התגעגעתי לגרד באף, להפיק צלילים
ממקומות שונים בגופי, ואפילו... חזרתי לגרבץ! האמינו לי, איכות
חיים!
לא, האמת היא שלא!