סיפרתי לאימא על כל הכאב שלי.
למה אני לא יכולה שהיא תחבק אותי.
למה אני לא יכולה שמישהו יחבק אותי בלי להרגיש כאב.
כי אני לא יכולה.
אני רוצה....
אני מבקשת שתחבקו...
אבל... כל פעם שמישו נוגע בי, עם האצבע רק, אני נשברת למיליון
חתיכות,
הכאב... כל כך כואב.
הגוף... רועד.
הלב... מדמם.
ואני בולעת את הדמעות ונסגרת בתוך חומה של בדידות.
ואני, אני מנסה שתבינו ואתם כל כך לא....
אפחד מכם... פשוט לא מבין...
וכשהייתה תקופה שאמרתי שאני לא אחבק נפגעתם ועזבתם והפנתם
(חלקכם) את גבכם.
והחלק השני פשוט היה לי קשה להתמודד איתו... עם הרצון להראות
שאני כן אוהבת ושכן אכפת לי.
אבל בפנים התרסקתי.
ופתאום... פתאום הבנתי שאני פשוט צועדת עמוק יותר ויותר...
שאין כבר דרך חזרה... שהכול מטושטש כל כך ומעורפל... אני
אבודה.
ואף אחד לא רואה אותי.
לא מקשיב לי.
לא שם לב.
הצלילה נהיית לעומק רב יותר, העומק הזה שבו אתה שומע רעש כזה
באוזניים... כמו רעש של דממה.
כואב... כואב...
כמו צעקה... כזה רעש.
ואתה מרגיש איך הכול מתמלא ומתמלא וממלא את הכול, כל כך הרבה
ריק, אתה חושב לעצמך,
אולי היום, אולי רק לדקה, אני יכול לא להרגיש, לא כאב, לא
כלום, פשוט... לצלול.
פשוט...
כלום.
להיות כלום.
ואז...
אז הכול רץ, כל האנשים, כל הזכרונות, כל הכאבים, כל השמחות,
הארועים, המלאכים, הדמעות, הצחוק, החיים... סרט.
אז פשוט קמתי מאיפה שכולם ישבו ורצתי אל הים... נעמדתי מול
הגלים... עוד צעד, עוד צעד, עוד שניים... המים כבר עד
הברכיים... עוד... אני רוצה היום להתמלא מבפנים... אני רוצה
היום להרגיש את הכלום... ואז... נגיעה.
"אני שונאת שנוגעים בי! לך מפה!"
"כדאי לך להתרחק, מישהו טבע כאן היום, זה מסוכן."
"בסדר, רק אל תגע בי יא מסטול"
איך כל הזמן עצר... ואז בבום אחת סחף אותי בחזרה לתוך
החיים,לתוך המציאות הכואבת, הכאב, האנשים, המגע שאני לא
סובלת.
לא היה לאן ללכת... לאן לברוח... אז חזרתי.
אז ישבתי, אז צחקתי, חייכתי חיוך אוהב ומעודד, ואז... אי אפשר
כבר להסתיר, להתחבא מאחורי השקר, אז החמצתי פנים והתכרבלתי,
שמתי את ראשי על מאיה והתפללתי לחזור הביתה לסכין החמה והאוהבת
שלי, היא מחכה לי, היא מתגעגעת ורוצה אותי כמו שאני אותה,
קוראת לי ממרחקים, מסתכלת עליי במבט מפתה שאקח אותה אל ידיי
ואפנק אותה בזרעותיי וירכיי...
ואני,
כבר לא נשאר בי עוד סיבה אחרת למה לא לחזור אליה... אז חזרתי.
מתוך העייפות, החול, הקור, הרעב והבדידות באתי הביתה ונכנסתי
למקלחת עם הסכין שלי, נשכבתי באמבטיה המים זרמו מעליי כמו
מיליוני סכינים שחודרים לתוך הלב בשניה אחת, שבריר שניה,הדם...
מציף אותי.. .כמו לטבוע בבריכה של מוות ולהגיד מילים אחרונות
לחיים.
היה לי טעים.
היה לי נעים וחם.
לא הרגשתי בדידות.
ולא פחדתי מהמגע החד של הסכין שלי...
רק ידעתי דבר אחד -
מכאן אין כבר דרך חזרה, מסתבר שהחלטתי לוותר עליי.
8.8.2004 |
