חלק ראשון: החוף, או: שעמום, או: בדידות

שעמום, מסתבר, הוא דבר שיש להתגונן מפניו. יש לי תמונה מסויימת
בראש, שלא הייתי קורא לה 'שעמום' אלא יותר 'בדידות'. אבל הקשר
הוא, שבתקופה בה ראיתי את התמונה, חשבתי שגם שעמום וגם בדידות
מאפיינים את מי שבמרכז התמונה. לא כך הוא, מסתבר. הטיול השנתי,
הזמן בו ראיתי את התמונה, היה גם מאוד משמעותי למי שבמרכז
התמונה, ולא רק לי.

אני לא יודע איך להתחיל להסביר את כל מה שאני רוצה להגיד כאן,
ולא כי זה מסובך. לא, זה דווקא מאוד פשוט. אבל איך להתחיל?

אתם מבינים, במשך כל כיתה י"ב (וכנראה אפילו אחר-כך), הייתי
מאוהב במישהי. ואני לא אתחיל להסביר איך זה היה כי זו פשוט לא
הנקודה. בכל אופן, היה נראה לי שמשעמם לה (ומישהו צריך היה
להגן עליה מהשיעמום הזה, אחרי הכל). הדבר שהכי הגדיר אותה
מבחינתי (חוץ מהיופי שלה והאופי שלה), היה הבדידות שלה. השעמום
שנראה לי שהיא הייתה שרויה בו. חשבתי שיהיה לנו טוב ביחד,
חשבתי שאני אוכל להיות מישהו מיוחד בשבילה, כמו שהיא הייתה
בשבילי. אמנם יצא ככה שלא יצא מזה כלום, אבל במהלך הטיול השנתי
ראיתי אותה בסיטואציה מסוימת שאני לא אשכח בקרוב. היינו (כל
שכבת י"ב, ז"א) על חוף הים של אילת, ושנינו ישבנו ביחד עם שאר
בני כיתתנו. חוף הים, שקיעה, רוח מהים וצליליהם
המרגיעים/מרדימים של הגלים. עוד סיבות למה קשה לשכוח סיטואציה
כזו. היא ישבה בנקודה הכי קרובה לחוף, זקופה, ידיים פרושות
לצדדים, מסתכלת אנה ואנה. זה היה עוד מצב שגרם לי לחשוב שהיא
משועממת, שאולי אני אהיה דבר טוב שנכנס לחייה (ובסוף לא הייתי
דבר...) חשבתי שכבר אז אוכל לבקש ממנה ללכת איתי לטיול על
החוף, ושכשנהיה מספיק מבודדים אוכל לומר לה איך אני מרגיש.
בסוף לא אמרתי לה אז, כי אני נקניק, או משהו. אבל קשה לשכוח
תמונה כזו. חוף ים, השמש שוקעת, אהובתך משועממת קמעה, וכו'
וכו'.

אבל לא, היה לה חבר (בעצם "נהיה" לה חבר, זה הדבר המשמעותי
שקרה בשבילה בטיול השנתי), ויש לה חבר, והכל בסדר איתה, אני
מניח. הרבה קרה אחרי זה, בקשר אליה וגם לא בקשר אליה, אבל כאן
רציתי רק לספר על החוף. מקווה שנהניתם והצטרפו אליי בשאר
הרפתקאות קטלניות-רגשית שכאלה, בעתיד.