יצאתי מהמטבח, היה זה עוד בוקר טיפוסי, כרגיל קמתי בכחצי שעה
לפני הזמן הראוי ושוב כהרגלי איחרתי לעבודה, ככה זה כאשר
עובדים בצידה השני של העיר. שום דבר לא רמז על כך שהיום יקרה
משהו יוצא דופן, למרות שכבר התחלתי להתעייף מהשגרה, אך אין מה
לעשות. אפילו הטעם, או ליתר דיוק חיסרונו בארוחת הבוקר והעובדה
שלמרות היותי מסודר בדרך כלל, לא יכלתי למצוא שום דבר ממה
שחיפשתי הבוקר, לפחות לא במקום שבו זה היה אמור להיות.

יצאתי מהבית, אני מקווה שלא שכחתי לנעול את הדלת, וירדתי למטה,
לתחנת האוטובוס. כרגיל האוטובוס איחר להגיע, או שמה פיספסתי
אותו? חבל, חשבתי לעצמי, אני באמת צריך לקנות אוטו "לא נורא
עוד כמה חודשים החסכונות שלי יספיקו גם לזה" לא ידעתי למה
אמרתי את זה בקול, אבל אני מקווה שאף אחד לא שמע אותי, לא יודע
למה, אך עדיין לדעתי עדיף ככה.

האוטובוס סוף סוף הגיע, עליתי לאוטובוס והצגתי לנהג את החופשי
חודשי שלי, תוך כדי שאני מעיר לו לו על האיחור שלו, 17 דקות
בדיוק. הלכתי לאחורי האוטובוס להתיישב בכסא בו ישבתי תמיד,
והאנשים שנסעו בקו זה בדרך כלל השאירו ריק. כרגיל, בירכתי
לשלום מספר אנשים, הם היו נוסעים קבועים בקו הזה, ממש כמוני,
וחלקם בירכו אותי חזרה. אחרי כמה שניות, דקה או שתיים גג,
הגעתי לאחורי האוטובוס, רק כדי להיות מופתע פעם נוספת.
על הכסא שלי, שבעצם לא היה בדיוק שלי, זה פשוט היה הכסא שתמיד
ישבתי בו כאשר נסעתי באוטובוס הזה, מתוך הרגל כנראה, ישבה
בחורה צעירה. היא לבשה מכנס ירוק כהה, שהזכיר מעט מכנס צבאי,
וחולצה אדומה, עם גזרה צנועה למדי הייתי אומר. זאת הייתה בחירת
בגדים תמוה למדי, אפילו בשבילי ובשביל הטעם המוזר מעט שלי
בבגדים.

- "אפשר לשבת כאן?" שאלתי את הבחורה בנימוס, השער השחור שלה
התנופף לכיווני בזמן שהיא סובבה את ראשה לכיווני.
- "למה לא" ענתה הבחורה בקולה המצלצל "אני רק אזיז את החפצים
שלי" הוסיפה בחיוך תוך כדי שהיא מזיזה את מעט השקיות שהיו על
הכסא שלידה, ומגלגלת את עיניה מעט, כאילו שואלת למה הייתי חייב
להתיישב דווקא כאן, כאשר האוטובוס ריק כמעט לחלוטין.

האוטובוס חלף על פני תחנות בזו אחר זו, ואני הסתכלתי על מרכז
העיר החולף מבעד החלון. מדי פעם הבטתי בשעון, לוודא שאני לא
מאחר לעבודה, לא שיכלתי לעשות הרבה אילו הייתי מאחר. מרכז העיר
חלף מבעד החלונות האוטובוס, ומבטי נפל שוב על השעון שמחוגיו
הראו את השעה תשע וחצי.
- "לעזאזל!" פלטתי בכעס בעוד אני מסתכל על השעון בתסכול מה.
- "מה קרה?" הבחורה הצעירה שישבה לידי הסתובבה אליי עם חיוך.
הפעם הקול שלה נשמע כמו קולה של ילדה קטנה, אחת שזה עתה סיימה
כיתה ו' או ז'.
- "אוי, אל תדאגי, זה שום דבר" אמרתי, מנסה לכפר במעט על פליטת
הפה הקטנה שלי ממקודם "פשוט הייתי אמור להיות בעבודה לפני חצי
שעה". מבטי בחן אותה שוב, היה בה משהו שונה עתה, אחרי שחלפנו
על פני מרכז העיר, אבל לא יכולתי להצביע על ההבדל, כנראה שהוא
היה דק למדי.
- "לא נורא" הפצירה בי הבחורה בחיוך "אני מקווה שהבוס שלך לא
יכעס עליך יותר מדי" העברתי עוד מבט עליה, היא לבשה מכנסיים
לבנים קלילים, כאלו שהתאימו כל כך טוב לימי הקיץ החמים, וחולצה
אדומה. שערה השחור היה אסוף, אבל משהו לא הסתדר לי בראש
לגביה.

האוטובוס המשיך לנסוע, אזורי המגורים חלפו מבעד לחלונות, ואחרי
מספר דקות שזרמו לאיטן על פני השעון שלי, גם חלק מאזורי
התעשייה. האוטובוס עצר, הייתה זאת התחנה הלפני אחרונה, תחנה
אחת לפני שהאוטובוס יסתובב וישוב על עקבותיו עד לתחנה המרכזית
הישנה, והתחנה שליד ביתי. בתחנה הזאת ירדתי בדרך כלל, וגם הפעם
נהגתי כהרגלי מזה זמן כה רב. נפרדתי מהבחורה שישבתי לידה, ומן
הנהג בדרכי למטה מן האוטובוס, שהמשיך בדרכו, זרקתי מבט אחרון
לעבר האוטובוס המתרחק, מקווה לתפוס הצצה אחרונה של הבחורה
שישבתי לידה והשער הבלונדיני הפזור שלה, אבל כל מה שראיתי היה
אוטובוס ריק, אפילו ללא נהג, אשר התרחק ממני לאט לאט.

"מה קורה פה?" פלטתי בטעות את המחשבה שחלפה במוחי למראה
האוטובוס המתרחק לפני שהספקתי להשתלט עליה. לא שלא הסכמתי אם
המחשבה הזאת, הרי רק לפני חצי דקה ישבתי ליד הבחורה
הבלונדינית, עם החולצה הירוקה והמכנסיים הלבנים, בכסא שליד
החלון הלפני אחרון באוטובוס, והיא לא ירדה יחד איתי בתחנה.
בעוד שאני התעמקתי לי במחשבות שהעלה האוטובוס שכבר נעלם משדה
הריאה, המבט שלי נפל על השעון שהיה על ידי השמאלית, המחוגים
הראו את השעה חמישה לעשר, איחרתי לעבודה בשעה, הבוס שלי יהרוג
אותי על האיחור הזה. מספר קללות עסיסיות נפלטו מפי מבלי ששמתי
לב תוך כדי שהתחלתי לפסוע לכיוון מקום העבודה שלי, מכין תירוץ
בשביל הבוס כאשר הוא ירצה לדעת למה שוב איחרתי.

חציתי את הכביש לעבר דלת הכניסה למבנה בו עבדתי, ומשכתי בידית
הדלת בציפייה לבוס הכועס שיקבל את פני באיחור לא כל כך אופנתי
של שעה קלה, אך הדלת לא נפתחה, כנראה שהיא הייתה נעולה. מחשבה
זריזה חלפה לה בראשי, תוהה איך זה ייתכן שהדלת נעולה, הרי הבוס
שלי תמיד הגיע בשמונה, כשעה לפני תחילתו הרשמית של יום העבודה,
והשעה עתה הייתה עשר, אולי אפילו כמה דקות יותר.

הבטתי בשעון, לוודא שהשעה אכן הייתה אחרי עשר, אבל המחוגים
הראו על השעה שבע חמישים וחמש, חמישה לשמונה. נאנחתי, הבוס
יגיע רק בעוד מספר דקות, נשענתי על הקיר ליד הדלת, בציפייה
שהוא יגיע. כמה דקות חלפו ומכונית וולבו חדשה נעצרה בחניה
הקטנה בקדמת המבנה שבו עבדתי, וממנה יצא הבוס שלי. הוא חלף על
פני ובעודו פותח את הדלת העיר משהו על כך שהקדמתי היום, ולא
איחרתי כמו שאני נוהג בדרך כלל. משהו גרם לו להראות יותר מבוגר
היום, משהו שלא יכולתי להניח עליו את האצבע, אך היה נוכח, אולי
היו אלא השערות הלבנות שהופיעו בשערו למרות שהיה בקושי בן
שלושים?

נכנסתי אחריו בשקט לבניין, לא דיברנו בינינו, פשוט נכנסנו
למעלית, אני והבוס שלי, ועלינו לקומה השנייה שם היה המשרד שלו,
השולחן שמאחוריו העברתי את רוב השעות שלי בעבודה. המעלית עצרה,
והבוס שלי פנה למשרד שלו שהיה ממש ליד פתח המעלית, ואני המשכתי
ללכת במורד המסדרון, לעבר השולחן שלי, וכלי העבודה העיקרי שלי,
המחשב.

הוא היה דלוק, המחשב, מה שהיה גם דיי מוזר בפני עצמו, תמיד
כיביתי אותו לפני שהלכתי, וכאשר הייתי שוכח לכבות, אז הבוס
כיבה אותו, הוא טען שחייבים לחסוך בחשמל, ולכן אין סיבה שהמחשב
יפעל כאשר אין מי שיעבוד עליו. נאנחתי, היום הזה הלך ונהיה
מוזר יותר ויותר. המבט שלי נפל על המסך, והאותיות הירוקות
שריצדו עליו על גבי רקע שחור משכו את תשומת לבי. בחנתי בעניין
מסוים את האותיות, "אתה חושב שזו מציאות סביבך?" זה היה המשפט
שהן יצרו. נאנחתי. למה הייתי צריך לנסוע היום באוטובוס, ולא
בוולבו החדשה שקניתי במיטב כספי?