אני לא רוצה להתיפייף במילים מיוחדות, כי אז אני לא אכתוב את
מה שאני באמת מרגישה, אולי רק חצי, או רבע.
ואם אני אכתוב את זה גם במילים של סתם, אני לא אצליח לומר את
הכל, כי הכל כ"כ מסובך, לא ברור.
והכל הזה, המדובר, הוא על הבחור הזה שלא יוצא לי מהראש כבר 3
חודשים מהפעם האחרונה שראיתי אותו, וזה לא שהתנזרתי ממין ומה
שמסביבו - היה איזה מזרח-אירופאי, מטאליסט מזדקן וחייל.

"אבל הם לא הצליחו להפיג אותך ממני, אתה כל הזמן נמצא לי בראש,
ולא יוצא ממנו, תקוע שם.

ואני מפחדת, מתה מפחד שאתה לא תצא משם, שגם כשאכיר מישהו טוב
ממך, אמשיך לחשוב עליך, לעשות השוואות.
חוץ מזה, רק המחשבה של מפגש אקראי איתך מותירה בי בלבול - מה
אני אעשה? מה אומר? אולי אברח? אעשה עצמי שיכורה/מסוממת/
זומבי?!

תעוף לי מהמוח, תזדיין משם, אתה מבין!

כמה פעמים אני אומרת את זה, ואתה נשאר לי במחשבות, יושב שם כמו
נער גבעות מזדיין... אז מה?! - אז היית הסקס הכי טוב שלי,
עשינו אהבה, ריחפתי איתך, לא נשמתי כשהתנשקנו, אהבתי להסתכל
בעיניים הכחולות האלה שצוללות,הייתי מאוהבת... עדיין מאוהבת...
עדיין צורחת את אותה הצרחה הזאת... לשווא.

בא לי לבכות, בא לי לצרוח - זה לא יעזור... גם לא מין עם
אחרים...
אני מרגישה כמו לוח השידורים של ערוץ הסרטים... מה עושים?

זין!
אני הולכת לשרוף את התמונות שלנו ביחד!"