יש הטוענים כי עשייה של הדברים שאתה באמת רוצה ואוהב ורדיפה
אחרי החלומות שלך מאיצה את תהליך ההזדקנות בערך פי חמש. יש לכך
כמה סיבות; קודם כל העובדה שאם אתה עושה את מה שאתה אוהב, אז
אתה גם בהכרח אוהב את מה שאתה עושה וכך יוצא שאתה עושה את זה
הרבה, בקביעות ובהתלהבות, הרבה יותר מאשר אם היה זה משהו ששנוא
עליך, וזה כשלעצמו מעייף ובסופו של דבר מתיש ומזקין עד מאד.
הסיבה השניה נעוצה הרחק בהיסטוריה של החלומות, כשעוד הסתובבו
חופשיים על אדמת כדור הארץ וערכו בינם לבין עצמם תחרויות
אתלטיקה קלה. הענף שבו הצטיינו החלומות הכי היה ריצה. בענף זה
הם שברו את כל השיאים של אותה תקופה ושמם נישא ברחבי העולם
כולו כאצנים הטובים ביותר. בני האדם, שהם גזע תחרותי וזדוני
מעין כמוהו, לא יכלו לסבול את העובדה שישנו על הכוכב משהו שטוב
מהם בריצה. הם החלו לרדוף ולהשמיד זה את חלום רעהו ועד היום
מהסיבה הזאת בדיוק החלומות והצ'יטות באפריקה הם זנים נכחדים.
כיום יש עוד כמה משוגעים שמנסים להוכיח ליקום את כוחם בנסותם
לרדוף אחרי חלומות - שעל אף השמדת הציויליזציה האדירה שלהם,
שמרו על מסורת תרבות הספורט ומקפידים כולם על כושר גופני
מעולה. הפעולה הזאת בדיוק - לא רק שהיא לוקחת המון זמן, שכן
לוקח לחלומות זמן רב להתעייף מלברוח מפנאטים מטורפים - אלא גם
מהווה גורם נוסף להזדקנות מהירה מאד, או ליתר דיוק, כפי שנאמר
לעיל, פי חמש (בערך).

גרנט פיורי לא ידע כל זאת.

"אני זקן מדי בשביל החרא הזה." מלמל לעצמו גרנט פיורי בטרקו את
הדלת האחורית של מסבאה קטנה, הנמצאת בעיירה קטנה, שמוקמה במרחק
די קטן מאחת הערים הממש גדולות של אנגליה. למסבאה קראו "דופק
ת'ראש" (בתרגום חופשי של משחק מילים די מטופש באנגלית) וברגע
ששמותיהן של העיירה ושל העיר יהיו רלוונטיים, גם הם יסופקו. לא
ששמה של המסבאה מהווה חשיבות כלשהי, פשוט אנשים אוהבים לדעת את
שמן של מסבאות מהן יוצאים גיבורי הסיפורים, שאותם הם קוראים.
זה יוצר תחושה של שייכות מנותקת והשתתפות אלמונית. גם כן
גיבור, אבל לא חשוב.
"מלוכלך ופרוע" הן שתי המילים שהיו מטפסות במעלה מוחך, אם היית
נכנס לדופק ת'ראש בשעות הערב המאוחרות. אם לחשוב על זה, הכל
היה שם מלוכלך ופרוע כל שעות היממה. פשוט, כמו שבני נוער כל כך
מנסים להסביר - או לחילופין להסתיר - מהוריהם המודאגים, בלילה
הכי מעניין! אם לחשוב על זה שוב, אתה לא היית נכנס לדופק ת'ראש
בשעות הערב המאוחרות. או בכל שעה אחרת. לא אם אתה בריא. לא אם
יש לך תוכניות לעתיד כלשהו. אלא אם כן, כמובן, מישהו המליץ לך
על המקום - כי אז המקרה שלך אבוד מראש: אם אתה מסתובב עם אנשים
שמסוגלים להמליץ על דופק ת'ראש, זה כבר ממש לא משנה אם תלך לשם
או לא; הנזק כבר נעשה והוא, לצערך, בלתי הפיך. אבל נניח שהייתה
לך בתיכון חברה ושנים אחרי שנפרדתם גילית שיש לה אחות נורא
חמודה שלא היתה בדיוק מעניינת אותך לולא החברה העוד יותר
חמודה, שהייתה לידה בדיוק ברגע בו גילית על קיומה (של האחות),
ובוא נניח שהחברה הזאת, של אחותה של האקסית שלך מהתיכון,
התאהבה בך מהרגע שבו נחו עיניה על אונך שהזדקר, כמו תמיד, לא
בזמן - או שהיו אלה עיניך - הסיבה להתאהבות לא חשובה, חשוב זה
שהתחלתם לצאת והתגלגלו העניינים כך שבגיל עשרים ושלוש היית
צריך להתחתן עם אחייניתה, משום שהייתה כבר באמצע החודש החמישי
להריונה. והיה ובמקרה שכבת איתה פחות או יותר בדיוק ארבעים
שבועות לפני העשרים באפריל אלפיים ושש, שלא היה אלא עוד יום
רגיל, רק שבדיוק בו היית צריך לנסוע (ברכב שכור, עם אשתך
היולדת, באמצע טיול לא מתוכנן לגמרי לאנגליה) ישר דרך שבריו של
בקבוק בירה זולה בעוברך ברחובותיה של איזו עיירה בדרך לבית
חולים הגון באחת מהערים הגדולות. ואם אנחנו כבר פה, אז בוא
נניח שהבקבוק שפינצ'ר לך את הגלגל נזרק מתוך איזו מסבאה
שקוראים לה, בתרגום חופשי של משחק מילים די מטופש באנגלית,
"דופק ת'ראש", שאליה אתה מחליט להיכנס בשביל לבקש עזרה בדיוק
באמצע הופעה של איזושהי להקת רוק רועשת כשצופיה צועקים
לסירוגין "קדימה פיורי!" בליווי קולות נביחה מהימנים
ואותנטיים- אם כל זה היה קורה לך, ההימור שלי הוא ש"מלוכלך
ופרוע" יהיו שתי המילים שיטפסו במעלה מוחך.
מוזר, סיפור כמעט זהה קרה למכר שלי, אבל הוא בטח המציא אותו.

הכל היה שם מלוכלך ופרוע: עיצוב המסבאה, המוסיקה שהשמיעו בה,
הסינורים של הטבחים והמלצריות, השיער של הזונה שעמדה בכניסה
והציעה לך, ממש כמו בפרסומת לסופר מרקט ששמעת לא מזמן, הכי טוב
בהכי זול, הכלבים ששמרו על האופנועים בכניסה למסבאה, האופנועים
שעליהם שמרו הכלבים וכן כל יושבי, עומדי ומתעופפי המקום, להם
היו שייכים אותם אופנועים וכלבים; כולם עמדו בתיאור שדי הפך
לגימיק ולבסוף לתנאי כניסה לדופק ת'ראש - מלוכלך ופרוע.
גרנט פיורי ירק על המדרכה, עליה היו מפוזרים פחי זבל וחתולים
בתוכם, והצית סיגריה. הוא לבש את מעיל העור המשופשף, אותו
החזיק עד עכשיו בידו, הרים את קייס הגיטרה החשמלית שלו והתחיל
ללכת במורד הכביש כשעם כל הנחת רגל על המדרכה השמיעו מגפיו
בעלי עקבי המתכת נקישה עמומה. שנים לקח לו, לגראנט, להגיע
לצליל הזה וכשלבסוף הגיע - כבר היה, כדבריו, זקן מכדי להבחין.

הוא לא באמת היה כזה זקן כמו שהוא תמיד מתלונן בסוף כל הופעה
מוצלחת. אף אחד לא ידע בדיוק את גילו, אך כולם שיערו כבר במשך
כמה שנים ובאופן די משכנע שהוא כבן חמישים. הוא היה גבר גבוה
בעל כתפיים רחבות ומבנה גוף שהיה הולם שחקן פוטבול. מה שלא ממש
היה הולם את אותו שחקן פוטבול היו תלתליו הארוכים, שבניגוד לכל
התחזיות של הוריו עוד בצעירותו - עקב שימוש מוגזם במוצרי טיפוח
לשיער, לא רק שלא נשר עם השנים: קרחת ולו הקטנה ביותר אף לא
חשבה לבצבץ ביניהם. לראות את גרנט מגולח היה מקרה נדיר. אם היה
נשאל, היה עונה תמיד: "מי מתגלח לפני הופעה?" ובאמת, נראה היה
כאילו כל חייו היו הופעה אחת מתמשכת: או שהתכונן להופעה
(השתכר), או שהוא נח מהופעה (עם מעריצה מזדמנת או, לעתים - איך
משתנים הזמנים - לבד), או שהוא מספר על הופעה מוצלחת שהיתה לו
פעם (כשהוא שיכור - תמיד אותה הופעה בקיץ 92 ליד אריזונה), או
שהוא מספר על סיבוב ההופעות שבו יפתח ברגע שימצא לו מפיק
(כשמובילים אותו שיכור לביתו - תמיד אותו סיבוב הופעות, שמתחיל
במקום ההוא ליד אריזונה), או שהוא באמת מופיע, וזה, למען
ההגינות, קורה די מעט לאור הקצב בו נכנסים ויוצאים חברי להקתו
ותוך ומתוך מוסדות כאלה ואחרים לגמילה מסמים, אלכוהול, סקס
והערצה עצמית. "חוץ מזה," טוענת בטי, בתו של בעל המסבאה, "מרוב
כל הדיבורים די יוצא החשק." היא מהרהרת קצת ותמיד, שניה לפני
שאתה קם לעזוב עם המשקה שלך, אומרת בחטף: "אבל הוא לא יכול בלי
זה," היא מחייכת לעצמה כשהיא שומעת, תמיד כמו בפעם הראשונה, את
צליליה הפותחים של הגיטרה שלו "זה אצלו בדם."

מספרים שהוא נולד בטקסס וכפעוט התגלגל ממקום למקום, כשלבסוף
מצא את ביתו אצל משפחה אינדיאנית, שגידלה אותו ודאגה לו כאילו
היה בנם. מספרים גם שבגיל שש-עשרה עזב את ביתו לטובת
קליפורניה, שם למד לנגן בגיטרה, לרכוב על אופנוע ולרוקן בקבוק
טקילה בלגימה אחת. עוד מספרים שבזמן שהייתו שם נמצא במיטתה של
מישהי, שכנראה לא היה אמור להימצא במיטתה, והסתבך כל כך חזק,
שהיה צריך לעבור לחוף המזרחי, לניו יורק. שם הרכיב להקה
והשתקע. מכיוון שלא יכול היה לחיות מבלי להסתבך, הסתבך. הפעם
בשוד מכולת לא מוצלח. הוציאו עליו צו והברירה היחידה שנותרה לו
היתה להתחפף, ומאז הוא מסתובב ברחבי אירופה ולאחרונה פרק
תרמילו באותה עיירה קטנה ששמה, כרגע בכל אופן, לא רלוונטי
לקידום העלילה.

אבל כל זה לא היה נכון. הוא היה ילד שמנת יהודי שגדל בנתניה
ורצה בכל מאודו להיות כוכב רוק ושימציאו עליו סיפורים הכוללים
אינדיאנים ושתיית טקילה. כשהתחיל ללמוד גיטרה, הכלי של האלים,
הוריו זרקו אותו מהבית. הוא הגיע לאירופה, קנה מעיל עור והתחיל
לחיות את החיים.
"מה קורה, בחור?" הוא קרא לעבר גבר די צעיר המזיע בחליפתו,
מחליף גלגל בשולי הכביש.
"אשתי יולדת עוד מעט ואני פה תקוע עם פנצ'ר, מי היה מאמין?"
הגבר התרומם מרכינתו מעל הגלגל והושיט יד מלוכלכת. "אני רוג'ר,
נעים מאד."
"גרנט פיורי." ענה גרנט פיורי ולחץ את היד.
"אתה לא זה שהופיע שם, במקום ההוא, "דופק ת'ראש"?" שאל רוג'ר
משתאה.
"האחד והיחיד." אמר פיורי והסתכל לתוך המכונית. "תרצה אולי
הסעה לבית החולים? אני חושב שאשתך תשמח."
"אה, כן, לא ערכתי ביניכם היכרות. ביאטריס, מותק, תכירי את
גרנט פיורי."
"נעים מאד, גבירתי." אמר גרנט והרים את כובעו.
ביאטריס המיוזעת והמתנשפת רק החוותה חיוך מכיר תודה, מעולף
למחצה.