ישבתי בחדר השינה עם מיכל ודפנה ועמדתי לספר להן על איזה אירוע
רווי רכילות
כשנכנסת. כהרגלך, צנחת בעייפות קיומית על הספה, מתעלם מכל מה
שמתרחש מסביב
ושאינו קשור אליך. התיישבתי לידך בסלון, מותירה את מיכל ודפנה
במתח שלפני הסיפור
המרגש. ליטפת את רגלי החשופה וציינת, בספק הומור ספק בעלות ספק
פיתוי שלך,
שיש לי זיפים. אני מתארת לעצמי שזה עיצבן אותי אבל עניתי
בשוויון נפש מעושה, כהרגלי: "בשביל זה יש לך את החברה שלך". לה
בטח אין זיפים על זוג המקלות שנקראים
הרגליים שלה. אתה התעצבנת מיד. למה אני אומרת "החברה שלך"? ה'
הידיעה עצבנה אותך משום מה, כנראה שבצדק, אחרת למה טרחתי לציין
את ה' הידיעה בהדגשה כזו?
נראה שהייתה לה' הידיעה איזו משמעות סרקסטית חריפה שהייתה
ברורה רק לשנינו.
ש"החברה שלך" הוא ביטוי פוגע וייחודי בניגוד ל"חברה שלך". אני
משערת שעניתי משהו
באותו שווי משקל מזויף ומעצבן. לא באמת רציתי להיות בסיטואציה
הזאת. היה לי נוח
עם הסיפור שעמד להתרחש בניצוחי בפני הקהל המורכב מדפנה וממיכל.
אבל נראה שכוחו של ההרגל היה חזק אף מכוח הפנוט הקהל שעמד
בפניי. אני רגילה לריב אתך יותר מאשר כל דבר אחר. אז רבנו.
למען האמת, אתה התחלת להשתולל. השתוללות של
ממש, השתוללות של חרון עם נופך סטארי. כוכב הרוק מאבד את
עשתונותיו בביתה של
חברתו לשעבר. חלק מההילה שלך. באת כי רצית לספר לי משהו. רצית
לספר לי על איזו
תפנית חשובה שעמדה לקרות בקריירה שלך ככוכב עולה. על איזו
התלבטות. על מישהו שכרגיל הרגיז אותך ושמחרתיים תשכח שזה קרה
והוא יהפוך להיות החבר הכי טוב שלך אי פעם. אבל אני קלקלתי
הכול ועכשיו השתוללת. ובעודך נתון בהתקפת הזעם המסתורית הזאת
שלא הייתי עדה לה, אני הייתי עסוקה בהתבוננות אפטית ומרוכזת
באיזו תגית. באטיקט שהיה מונח מול עיניי באקסטרים קלוז אפ.
אטיקט עצום,
של חברה לא ברורה, מפריט לבוש לא ברור, שתפור בתפר שחור או
אפור דק ומדויק.
תפר של קונפקציה.
לא ידעתי אם הוא שלך, הגיע מאיזו חולצה או בגד שלך. לא ידעתי
למה אני מסתכלת עליו,
אם הוא עדיין מחובר לבגד או תלוי חסר אונים בידיי, לא קשור
לדבר. לא ידעתי אם בגללו
אתה כועס כל-כך, או שזו ההשתוללות שלך עצמה; אטיקט, תגית
מסתורית מאיזה בגד
נשכח שמסמל את הכול. ידעתי רק שזה נגמר. שאני עייפה, שלא אכפת
לי, שרציתי לספר למיכל ולדפנה את הסיפור, שאני כבר רגילה
להרגיז אותך ולהשתוללויות שלך, ושזה נגמר.