אתה הולך ומסתבך בתוך קורי המציאות. החיים נראים כה עגומים
עכשיו ואין לך מושג עד כמה קל לך. אתה צעיר, רק בתחילת הדרך,
עוד לומד, רק אחרי הצבא וכבר העול מכביד עליך עד כדי כך, שבא
לך לקחת את הכל ולזרוק לעזאזל. החברה שלך עזבה אותך לפני
שנתיים וזה הפך אותך לממורמר. הסיוטים של העבר רודפים אותך בעת
שינה ובימים החברים שלך פוגעים, בוגדים ונפגעים ממך בגלל
שטויות. מי הם בכלל, ומי אתה? נכון יותר לומר שהם החכמים ואתה
האידיוט, ולמה? כי הם רבים ממך, זה למה...

אתה הולך ברחובות ומנסה בכוח להציל את מה שנשאר משארית ליבך.
עיניך מחפשות את הקורבן הבא שלך, והנה הוא מגיע. החשיכה עוטפת
את גופך והנה אתה נעלם פעם נוספת, הופך לצל המשתולל בתוך מעמקי
גופך, ומבחוץ אתה שמרן, תמים ונאמן. מלאך ממש עם נפש של שטן.
הנה אדם חולף מולך ומתבונן ישר, עיניו חודרות דרך עורך ובשרך
וחולפות כמוהו דרכך. אתה מתפוגג ונעלם אט אט, לאן? אין אף אדם
המסוגל לדעת. אתה לובש שחור, כשאתה אוהב זהב. אתה אוהב את
החיים, כשאתה חובק את המוות. המוות הוא האהבה האמיתית שלך,
תשוקה נועזת שבוערת מבפנים החוצה רק ברגעים מסוימים, כשאף אדם
אחר לא מתבונן.

החיים שלך עוברים בכביש מהיר להיעלמות, הולכים, חולפים,
מתפוגגים. אתה הוא האחד המאוהב במוות וכשאתה חושב עליה, אתה
מתמלא באושר, שמחזק אותך לבוא אליה ולהרגיש את מגעה המיוחל
חולף על פני גופך ועל נשמתך בפעם האחרונה... אתה הופך לצל
ונעלם. והנה בא הסוף וחצוצרות שרות לך לקראת החיים המתקרבים
אליך במהירות. הנה ידה של הכלה נוגעת בידיך. היא לובשת את
השמלה שתמיד רצית לקנות לה ואתה מחייך אליה. המשפחה והקרובים
עומדים סביבך בוכים מרוב שמחה ואושר, בעת שאחרים מרוב כאב
געגועים. אתה לא עוזב, אתה מסביר להם, רק מתחתן, והם אינם
שומעים אותך יותר. הנה בא הכומר ומקריא את המילות המקשרות אותך
לאשתך לעד ומבקש לשים את הטבעת על אצבעה. אתה מניח את הטבעת
ומתקרב לנשיקה המיוחלת. אתה מרים את עיניך מעלה ומסתכל אל
ארובות עיניה הריקות. היא מחייכת אליך ואתה אליה. מעולם לא
הרגשת מאושר כל כך.