הילדה של השכן, תמיד ידעה לבוא ולשחק ליד ביתי.
הייתי ילד קטן ונחפז, משתולל ונועז והייתי ממורמר, נורא...
לפתע עלה אותו רעיון במוחי כמה ימים לפני כן.

שיחקנו אני וחברי, הייתה שעת ערביים חמה, והחמה חיממה את חמתי
אף יותר. הייתי כעוס ונרגז, שכן להפסיד מעולם לא ידעתי.
אני כבר לא זוכר במה שיחקנו, אבל לפתע התחשק לי לעשות משהו
אחר.
הסתכלתי על הילדה של השכן שהיתה קטנה מאיתנו בשנתיים לערך,
הגיע למוחי רעיון.
אתם בטח משערים מה ילד בן 10 יכול לעשות, ומה היה כבר הרעיון
שלו.
לא חשבתי על זה ועל ההשלכות הצפויות.
בעודי רואה איך הילדה והכלב שלה רצים במעגלים אחד אחרי השני
וצוחקים, והילדה הייתה יפה... כן, היא הייתה מושלמת. רציתי
לראות את יופיה הופך לכיעור. הרגשתי את זה.
הרוע נכנס בי ללא הכר, והחל לעשות בי גלים.
התקרבנו אני ואורן אליה ומשכתיה בשיערות חזק, אני עוד זוכר איך
כלבה האהוב הסתכל עלי כאילו לא מבין, וחשף את שיניו ברוע.

התחלתי לגרור את הילדה למחנה שהיה לי ולאורן, אורן צחק ובעט
בכלב.
הכלב פלט יללה חרישית והיה שקט בשכונה.
חוץ מצעקותיה של הילדה ,כמובן. על הדרך השתקנו אותה, הבאנו לה
מכות חזקות בפה, שתסתום על הדרך הצדדית, ככה שלא נראה לי
שמישהו ראה אותנו.

היא הגנה על פניה בידיה הקטנות, אשר הגומות לא נעלמו מהן
עדיין.
אורן החזיק אותה, ואני בעטתי בפניה היפות.
סתם, ללא סיבה. ועוד פעם ועוד פעם, לא ספרתי את אותם הפעמים,
אבל לא הפסקתי הוצאתי את כל כאבי.
היא לא עשתה לי כלום, מעולם לא דיברנו והתעללתי בה כל כך שבכיה
הרעיד את כל המחנה.

אני זוכר איך בלילות הייתי בוכה מתחת לשמיכה, בכי חרישי ומיואש
כי ידעתי שהוא יבוא.
ידעתי שהוא צריך לחזור תוך שעה וידעתי שמעכשיו אני צריך להמציא
תירוץ למחר, מה קרה לי בפנים, איך נחבלתי ככה.
הייתה לו שעה קבועה. הוא היה הולך עם חבריו המפוקפקים, לבארים
החשוכים, מפזר את כספו עד שלא נשאר לאמא ולנו אוכל.
כבר התרגלתי לכך שאמא של אורן הייתה מביאה לי אוכל כשהייתי בא
אליו הביתה.
היא ידעה. והיא לא אמרה כלום.
אמי החבולה שגם טיפת מרגוע לא מצאה בחייה היא זאת שכאב לי עליה
הכי הרבה. על המכות שהיתה סופגת מאבי, בעודה מגינה עלי ועל אחי
הקטן.
אני אינני אלים כמו שהייתי אז, בעבר.
ואת הילדה של השכן, אני לא אשכח.

אחרי שעה, שהתעללנו בילדה של השכן, החלטנו לשחק משהו אחר.
עזבנו אותה שוכבת לבדה לא לפני שהבאתי לה בעיטה אחרונה בגב,
אבל מכל הלב המכה הזאת יצאה.
אורן צחק שוב, ירקנו עליה ואמרנו לה... תמרוששש את כבר לא
הילדה הכי יפה בגן. צחקקנו לעצמנו וברחנו. לפני שיצאתי משם
הסתכלתי עליה מבט אחרון והיא לא זזה.

חזרנו לשכונה מרחק של 10 דקות הליכה, והמשכנו לשחק, עד שאמא של
אורן קראה לו מהחלון לאכול, אני רצתי אחריו.
לא חשבנו על מה שעשינו, לא היתה חרטה בליבנו. סתם ילדים רעים,
אבל אני פחדתי. פחדתי מה יקרה אם זה יתגלה.
כבר ראיתי בדימיוני את האגרטל שהתנפץ עלי לפני שבוע וחשבתי
אולי אבא יקנה אגרטל חדש לנפץ אותו עלי שוב.
או שהוא יבוא עם הסיגריה שלו ויכבה אותה עלי במקומות שלא
רואים.
חשבתי מה יקרה לאמא, שכמובן אותה הוא יאשים בכל המקרה הזה.
התחלתי לפחד, לא היה בי צער על הילדה הקטנה, אלא רק על עצמי.
עדיין בלי חרטות. ילד בלי אנושיות, אגואיסט - את זה הבנתי רק
מאוחר יותר.

יום עבר, ושמעתי מאמא שמצאו את תמר 10 דקות הליכה מכאן, כשהיא
במצב קשה.
הוריה חיפשו אותה בכל מקום, אך כלבה האהוב הוביל אותם לשם.
זעקה יצאה מאמא של תמר ודמעותיה נשפכו שם, כך היא סיפרה לי,
כמו מים מהברז.
אבא של תמר נשבר, גבו נראה מכופף מתמיד. בידיו הרועדות הרים את
בתו היפה, הסתכל עליה, הסתכל לשמיים ופרץ בבכי.
לקחו אותה לטיפול נמרץ, הילדה איבדה הרבה נוזלים, דם ומים,
וסבלה מפגיעה חמורה בצוארה.

את זה שמעתי מאמא, גם היא הזילה דמעה. "איך הילדה תצא מזה"?
היא שאלה. "מי המטורף שעשה את זה"? ואני עדיין לא הבנתי מה
עשיתי.
ליטפתי את ראש אמי ויצאתי את ביתי.
הייתי חייב לספר לאורן. ולתאם עמדות. כך שלא יקרה מצב שאנחנו
נתגלה.
שיט, הייתי צריך להרוג אותה, אם היא תגיד שזה אני, זה הסוף
שלי. כך חשבתי בליבי ועד היום אני לא סולח לעצמי על המחשבה
הזאת.

פרצתי את הרחוב ברגלי הארוכות ורצתי לביתו של אורן.
בעיני ראיתי, כבר הייתה משטרה ליד ביתו. התחלתי לפחד.
ידעתי שהוא יגלה להם. הוא היה פחדן, את זה ידעתי תמיד.
עשיתי אחורה פנה והלכתי לבית. הבנתי זה הסוף שלי, לא חשבתי
אחרת.

מה אני יכול לעשות? להתחרט? לא יכול. הרי אין צל של חרטה
בליבי.
אולי ירחמו עלי כי יש לי אבא אלים? אולי יוותרו לי כי אני קטן,
ואמא צריכה אותי? ואולי אני אברח מהבית? לא, אין לי לאן ללכת.
אין לי משפחה קרובה והרחוקה תסגיר אותי.
בסופו של דבר, החלטתי להסגיר את עצמי. חשבתי על זה.
הם יצילו אותי, הם יקחו אותי מפה. הם יטפלו בי, לא יתנו לאבי
לגעת בי שוב.
זה כאב לי, לעזוב ככה את אמא. רק אותה באמת אהבתי בעולם.
לאף אחד אני לא אתן לפגוע בה. חוץ מאבא שאני לא יכול להתגבר
עליו, עדיין. רק חבל שלא הבנתי שאת הפגיעה הכי קשה אני זה שאתן
לה. פגיעה שיכול להיות והיא לא תצא מזה. ואחי, אחי הקטן שחר,
איך הוא יתמודד עם זה? הוא בן 6, כיתה א', ילד יפה ושקט. חבל
שאבא לא פסח גם עליו והחל להכות אותו מגיל 0, מגיל שאני זוכר
את עצמי מגן עליו בגופי, שלא יהרוג את העולל המסכן הזה.

באתי הביתה ואמרתי לה. אמא, אני עשיתי את זה לתמר.
בהתחלה היא לא הבינה, עד שחזרתי על אותו המשפט ואז עיניה נפערו
והיא העיפה לי סטירה. "למה"? היא צעקה. "מה עשית? איך עשית דבר
כזה"?
היא לא הבינה. הרכינה את ראשה ובכתה. גם אני לא הבנתי למה ממש
עשיתי לה את זה. זה פשוט נכנס בי ברגע של שיעמום. רק שנים אחרי
זה הבנתי למה אני כזה. אלים. כמו אבא שלי...
אמרתי לאמא, אני הולך למשטרה. אני עוזב את הבית. אין לי ברירה
אחרת. עוד לא הספקתי לסיים את המשפט ושמעתי את הסירנות של
המשטרה בפתח הבניין.
ירדתי למטה. השוטרים הסתכלו עלי ואני החזרתי להם מבט, ארוך
מייגע. וצעקתי אליהם. זה אני זה שהתעללתי בתמר. לא אורן. הם
באו אלי ועלינו למעלה לביתי.
אבי לא היה שם, כנראה היה בעבודה באותו רגע, והרגשתי מזל גדול
שהוא לא יחזור עד הערב, ואני כבר לא אהיה פה.

השוטרים ביקשו שאצא מן החדר. ודיברו עם אמי. שעה שלמה הם דיברו
איתה, שמעתי דרך דלת המיטבח איך אמי בוכה.
לבסוף הם יצאו מן החדר ופנו אלי. ישבתי, אז, ילד קטן ומטומטם
והסתכלתי אליהם בחוצפה. קיללתי אותם בליבי, אך הבנתי שזאת
הברירה האחרונה שלי. "מה שעשית, אתה חייב להבין, מעשה נורא
מסוכן, כמעט הרגת את הילדה הקטנה.
מפני שאתה קטין אנו לא יכולים לעצור אותך, ההורים שלך ישאו בכל
התוצאות, אבל בחלקן אתה זה שתהיה פעיל. אנחנו שולחים אותך
למיסגרת שמתפעלת אירגון שעוזר לילדים כמוך. זאת פנימיה ואתה
תלמד שם את כל הנסיבות למקרה הזה, ויעזרו לך. תצטרך להיפגש עם
עובדת סוצאלית 4 פעמים בשבוע, ויהיה עליך מעקב של כ 8 שעות
ביממה."

כשבאתי לשם בפעם הראשונה כחודשיים אחרי המקרה, על היום הראשון
הלכתי מכות. 5 חברה התנפלו עלי והתחילו להרביץ לי בלי סיבה.
כנראה התרגלתי למכות כי אני לא חושב שהרגשתי אז כאב. רק את
תחושת ההשפלה, מקישה בדלתי הלב רגע אחר רגע ולא מניחה לעולם.
במקום הזה, מוסד לנערים עבריינים, מנסים להוציא את כל הכעסים
שבך.
אך זה כמו בית סוהר קטן. מקטן ועד גדול, שם כולם ילדי מוסד
ממורמרים.
אחד אלים, אחד שאנס, אחד שגנב ורצח במקרה את בעל החנות.
אני לא אשכח את המוסד הזה. נרקומנים היו שם גם.
עזרה? זאת לא עזרה. זה לזרוק דג קטן לבריכה של כרישים. איך הוא
ישרוד שם איתם? אף אחד לא יודע.
ובכל מקרה השנים הללו גרמו לי להבין שיש איזשהוא הגיון בעולם
הזה.
אני לא רוצה לחיות ככה.
הייתי כבר 5 שנים במוסד הזה. התחלתי לסגל לעצמי תנאים נוחים
במקום. נהיתי מוגן.
עמי ואני ודקל היינו אחראים שם על הכל.
ככה אנחנו החלטנו. היינו מטילים אימה על החדשים, וככה הם פחדו
מאיתנו. דקל היה בן 17, הוא נכנס למקום הזה בגלל שזרק כסא על
מורה שהיתה בהיריון והרג לה את העובר כשהייתה בחודש 8. היא
בקושי שרדה את זה בעצמה.
וזה קרה שנתיים לפני כן.

לפעמים הייתי שוקע במחשבות על אמא, על אבא יימח שמו.
וחושב למה אני לא יכול לחיות חיים טובים יותר.
למה מגיע לי לסבול חיים כאלה, של סבל ואלימות. ולמה הייתי כזה
ילד טיפש.
אני כבר בן 17 המוסד הסגור הוא כמו בית כלא ויוצאים פעם
בחודש.
אני לא אשכח איך יצאתי לבית ואבא שלי היה שם. הוא פרק אותי
במכות.
הייתי בבית חולים אז שלשה ימים, חשש לשבר בצלעות וחוליה
מרוסקת, אחרי כמה זמן התברר לי שרק חוליה אחת בגב נפגעה. אבל
לא שמים לב, ממש.
להגיש תלונה עליו זה כמו רולטה רוסית. אז הוא לא יהסס, ויפגע
באמא ובאחי הקטן. לי כבר לא אכפת מה יעשה לי. גם ככה החיים שלי
מסריחים.

לפתע הייתי בן 18, כבר עצמאי לחלוטין. הצבא לא רצו לקבל אותי
למרות שלא אכפת היה לי ללכת לשם.
וככה חזרתי לשכונה, למכות.
אמי אז חזרה לעשן, בכמויות. היתה נחנקת כשהיתה מדברת איתי.
לאחר 5 שנים נפטרה מסרטן הריאות.
אבא היה בהלוויה ונראה כזה עצוב. רציתי להרוג אותו שם. רציתי
לצעוק לו: "רק בגללך היא מתה".
רק בשביל הרושם. בשביל המשפחה הרחוקה, ומעט החברים.
כן, חייים אומללים היו לאמא. והכל בגלל הבן זונה הזה שאני קורא
לו אבא.
מאיר בשבילכם, אבא מאיר. זה לא אבא מאיר זה אבא מכבה, רק חושך
הוא עשה לכולם בחיים.

אחרי שבוע שאמי נפטרה השכרתי דירה בתל אביב.
לא יכלתי לסבול את הפנים של אבא שלי על הבוקר.
אחי היה בצבא אבל אמרתי לו לעבור לגור אצלי. לא רציתי שאף אחד
מאיתנו ישאר איתו בקשר. אחי גם לא רצה.
עבדתי כבר שנה בתור נהג מונית. אני ועמי שמרנו על קשר.
שנינו רצינו לפתוח דף חדש.
הוא סידר לי מאדם שהוא מכיר לעבוד בתור נהג ואני מייד הסכמתי.
רציתי להיות סוף סוף אדם נורמלי, אדם רגיל.
מזמן לא היו לי קריזות. שיניתי את חיי מקצה לקצה.
הרגשתי נקי ושלם עם עצמי.

חזרתי יום אחד מהעבודה. נכנסתי לבית ועיני לא יכלו לעכל את מה
שראיתי.
זאת הייתה זוועה שלא הצלחתי לעכל ועד היום אני לא מבין.
אבא שלי ואחי שוכבים על הרצפה מדממים.
התקרבתי אליהם ניסיתי לבדוק את אחי, אם הוא עדיין חי.
היה לו דופק, התקשרתי לאמבולנס והם באו תוך עשרים דקות, שם
בביתי, קבעו את מותו של אבי.
אחי היה במצב בינוני לאחר 3 דקירות בבטן התחתונה ואחד בחזה.
עשו לו תפרים, לא משתי ממנו כל אותה עת.
הוא סיפר לי הכל, איך אבא בא לבית, איך הם התווכחו, איך אבא
הוציא סכין, איך הוא אמר שהוא לבד, שאין לו חיים בלי המשפחה
ודקר את שחר ואחר כך את עצמו.

הלכתי להלוייה. לא היו הרבה אנשים, רק כמה חברים שיכורים
ומטומטמים שלו. הייתי חייב לבוא להלוויה שלו, לפחות לסגור את
התקופה שלי בחיים, להיפרד ממנו ולתת לו הזדמנות במותו להחזיר
לי את החיים. רשמתי מכתב, יותר נכון שני מכתבים. אחד לאלוהים ,
אחד לאבא, ביום שהציבו את המצבה, שמתי את שני המכתבים מתחת
לאבן המצבה. שאם באמת אלוהים יבוא ויקח את נשמתו, אפילו
לגיהנום, שיקרא בדרך את המכתב שלי. ואולי יבין קצת את מה שעובר
לי בלב כל כך הרבה שנים.

לאבא, הכל קרה בגללך. הבאת אותנו לעולם אכזר, עולם קשה מנשוא,
עוד הקשת עלינו את החיים בו.
כל מה שעשיתי עשיתי בגללך, אני לא מפיל הכל עליך, אבל שתדע שזו
שרשרת שלא נגמרת. האלימות שכנראה סבלת בילדותך עברה אלינו.
יכלתי להרוג אז את תמר. הילדה היפה שהתעללנו בה סתם, והכל
באשמתך. אמא מתה באשמתך, לא היה לי רגע יפה בחיים והכל
באשמתך.
אני לא עצוב אבא שהלכת, אני עצוב בגלל שהיית כזה. הרי הכל היה
יכול להיות אחרת, הרסת הכל.
היית איש בלי רחמים ומתת איש בלי רחמים. זה ההספד שלי עליך
אבא, שלמרות הכל ששנאתי אותך יורדות לי ברגע זה דמעות של אהבה,
שלא נתת לה לצאת ממני.


אלוהים יקר, קח את סליחתי ותן לי את הסליחה ממך שמגיעה לי.
אם זהו גורלי, הצל נא את כבודי ותקשור אותי בגורל אבי.
אני לא כמוהו, אמנם הייתי, אבל עכשיו אני רק רוצה קצת שקט
בעולמי.
תן לי לאהוב, תן לי לחיות בעולם שבו קצת יותר טוב, תן לילדים
להיות מאושרים ולא להתחבא מאבא בארון. תן לילדים ללכת עם בגדים
יותר קצרים, תן לילדים לשכוח מה זה תחבושות ופלסטרים, תן להם
לחייך, ולהיות בעלי רחמים.

מאז לא שכחתי את תמר אפילו לרגע. תמיד בשבילי היא תהיה הילדה
היפה ביותר בשכונה עם החיוך הכי יפה. הילדה שהרסתי לה את
עולמה. בסוף היא יצאה מכל פצעיה, באורח נס. חיפשתי אותה אבל לא
מצאתי אותה בשום מקום, אבל שמעתי עליה, שעזבה לא מזמן את העיר
שגרתי בה, התחתנה או משהו כזה.
אני מרצה בקהילות אלימות, עוזר לנוער במצוקה, ועד היום לא סולח
לאבי. אלוהים ביקש ממני סליחה. כנראה, ככה אני רואה את זה, אבל
סלחתי לו וכעת אני טיפה יותר מאושר.