בגיל שנה דמבו החזיר הבין שהוא לא רגיל, וזה לא בגלל שהיה לו
שם של פיל,
אלא בגלל שבכריסמס, כשכל החזירים הכירו את סנטה קלאוס, הוא
הכיר את יהודה המכבי.
בהתחלה הוא לא הבין, אבל כשבהלוואין כולם התחפשו לתרנגולים
ואפרוחים, והוא היחיד שנשאר חזיר,
הבין דמבו שהוא ממש לא רגיל. כשהוא התחפש לאפרוח עם אבעבועות
רוח, כולם צחקו עליו ואמרו שהוא נראה כמו ליצן
"אני לא ליצן!" כעס דמבו, "אני אפרוח!" אבל זה לא עזר, הם רק
המשיכו לצחוק עליו. דמבו חזר הבייתה בוכה,
נכנס לדיר הפרטי שהיה לו ונשכב. הוא החל חושב, למה אני לא מכיר
את סנטה? ולמה אני היחידי שהתחפש לאפרוח היום? ולמה רק לי יש
דיר פרטי? למה אין לי חברים, למרות שאבא אמר לי לפני שהוא נפטר
שאני חזיר נהדר? ולמה כשאבא נפטר הורידו לו את הקעקוע של
המספר, והקריאו כל מיני דברים מספר מוזר וזרקו אותו סתם ככה
לתוך חור באדמה וכשאבא של ג'וני מת השכיבו אותו בארון יפה, בלי
לגעת בו הרבה, והקריאו דברים מספר שחור ויפה.
למה רק לי יש שני משולשים מחוברים, כשלכולם יש שני קווים
מחוברים? מה כל כך שונה בי?
דמבו הממורמר החליט שזהו, הוא חייב לגלות מה שונה בו כל כך.
בלילה, כשכולם היו בתוך הדיר הראשי, לקח דמבו את חפציו והלך על
קצות אצבעותיו החוצה.
בחיים לא היה לבד בכזה חושך, אבל היה נחוש בדעתו למצוא את
התשובה לשאלה: "מה בהם שלא בי"

עברו כמה שנים, ודמבו גר לו בדיר חזירים מהסוג החדש, כזה שרק
חלם עליו כשהיה צעיר, הוא התחתן עם חזירה יפה יפה, והכל נראה
מושלם. הוא כבר ממזמן שכח למה יצא למסע, הוא הרגיש שהכלה היא
התשובה.
בחג ההודיה הכלה החליטה שזהו הזמן לאיחוד משפחתי- היא ביקשה
מדמבו שיזמין את המשפחה שלו לארוחת חג. הוא הודיע לה שאצלם לא
חוגגים את החג, והיא אמרה: "בסדר, אז אתם לא נוצרים הדוקים, רק
פעם אחת, בשבילי, בשבילך..."
הוא החליט שכדאי, למה לא בעצם? מה יש לו להפסיד?
הוא שלח מברק עם ציפור המזמינה את המשפחה לסעודה.
המשפחה הגיעה, אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה, הם אפילו לא
נתנו לו נשיקה.
"שלום..." מלמל האב והאם אמרה "איך גדלת, לא הייתי מזהה...."
האם הלכה לעזור במטבח הדיר, ודמבו התיישב לכוס חלב עם אביו.
"יש לי משהו לשאול אותך" אמר דמבו ומיד שתה
"שאל" אמר האב, בתגובה מהירה אך עם חשש בטון האימרה
"למה... למה תמיד אני הייתי שונה... למה לא הייתי מקובל
בדיר?... מה היה בי כל כך רע? למה אף פעם לא חגגנו את חג
ההודיה? ולמה לא קיבלתי מתנות מסנטה קלאוס? ולמה לי יש
משולשים, שאני בכלל רוצה קווים ישרים!"
האב נאנח "הגיע הזמן שאני אספר לך קצת יותר על עצמך" אמר האב
והמשיך "נכון יש פילים? ונכון יש אריות? ויש נמרים, ושועלים?"
שאל ולא חיכה לתשובה "כמו שיש סוגים של חיות, יש גם סוגים של
דתות"
"אני יודע, אני לא טיפש!" התעצבן דמבו "מה זה קשור אליי?" צעק
דמבו על אביו
"זה קשור כי אתה לא כמו כולם, הדת שלך היא קצת שונה. זוכר איפה
היינו לפני שעברנו לדיר שבו גדלת? זוכר איפה נולדת?" "כן."
השיב דמבו במהירות. "אז לשם אנחנו עברנו, אולי אתה זוכר, אולי
לא, היית קטן. אנחנו עברנו לשם ממקום שבו גירשו אותנו, כי לקחו
את המשפחה שגידלה אותנו לעבודת פרך" האב החל להזיל דמעה
"מה זאת אומרת? למה? אני לא מבין..." דמבו כבר החל מבולבל
"לקחו אותם כי היו יהודים. ואנשים אחרים, נוצרים ומוסלמים
בעיקר, לא אוהבים יהודים. אנחנו יהודים, אנחנו יהודים..."
באותו הרגע דמבו יצא מהדיר במהירות, בוכה, מבולבל, ובעיקר - לא
רוצה להיות שונה. הוא ידע טוב מאוד מה משמעות הדבר, הוא לא שכח
ולא ישכח מה אמרו עליו הילדים בדיר, ואיך כולם צחקו עליו שלא
אכל בשר עם חלב, ולא הדליק אור בשבת. הוא זכר, זוכר, ויזכור כל
חייו.
דמבו לא אוהב להיות שונה, לא אוהב, לא אהב, ולא יאהב.
דמבו לא רוצה לחיות בעולם שבו הוא לא כמו כולם, דמבו לא רוצה
משולש, דמבו רוצה קו.
דמבו תמיד אהב את הצוק בשכונה החדשה, תמיד אהב, אוהב ותמיד
יאהב.
דמבו לא רוצה חיים שונים, דמבו התאבד בין השיחים, ליד הצוק,
בשכונה החדשה, שכונה שהוקמה רק ליהודים.