בחמישי במאי המלך מת. הוא גסס במשך חודש שלם, הובאו אליו מיטב
רופאי הממלכה וגם רופאים מטבריה ומליטא, אבל אף אחד לא ידע איך
לטפל במלך. אף אחד לא הצליח לאבחן את המחלה, חוץ מרופא אחד
שהגיע מברזיל שבוע בדיוק לפני מותו של המלך, וזה היה כמו
שאומרים, מאוחר מדי. הרופא הברזילאי בדק את הגרון של המלך
ובעקבות זאת המלך השתעל, השתנק, ותוך כדי שיעול פלט עיסה
שחורה, שהתבררה כרסטות. הרופא מיד אבחן את המחלה, צפדת הרסטות,
כמחלה שאין לה תרופה, לפחות לא ידועה. יש הטוענים כי באזורים
נידחים בלב האמזונס נמצאת התרופה, יש כאלה שלא. צפדת הרסטות
מאופיינת בכך שלנשמה של החולה נטפלים חיידקים, שתחת עין
מיקרוסקופית נראים כמו סוסוני ים, והחיידקים האלה מתחילים
לעשות רסטות שחורות מהנשמה. זה לא שהם רעים, אבל זה הדבר היחיד
שהם יודעים לעשות, וכשמשעמם להם הם פשוט קולעים רסטות. בנוסף
לכך, צבע הדם משתנה ונהיה כהה יותר, ובשלבים מאוחרים של המחלה,
ממש לפני המוות, זורם בעורקים דם שחור והנשמה כבר לא נשמה, היא
יותר מזכירה את הראש של בוב מארלי. המלך כנראה חטף את המחלה
כששהה בברזיל בזמן הקרנבל, אולי הוא אכל משהו מקולקל. צפדת
הרסטות היא מחלה נדירה וחשוכת מרפא ואף אחד לא יודע איך נדבקים
בה, מאיפה מגיעים סוסוני הים ולמה הם משחקים עם הנשמה ועושים
ממנה רסטות. אם לכל השאלות הללו היו תשובות, אז המלך היה עדיין
חי, בריא ושלם. כמעט שלם, יש לומר. למלך חסרה הזרת ברגל ימין,
הוא איבד אותה במהלך קרב מול דרקון ענק ונורא, כשהיה בדרך
להציל נסיכה חטופה, שלימים תהיה אשתו, המלכה.

כשהיה בן תשע עשרה, המלך, שהיה אז אביר צעיר, אמיץ ונועז,
החליט שהוא מוכן לצאת לדרך, הדרך שכל אביר שמכבד את עצמו הולך
בה - להתחיל להילחם בדרקונים ולהציל נסיכות. ההתחלה לא הייתה
קלה, להילחם בדרקון זה לא דבר פשוט. בפעמים הראשונות שהסתובב
לבדו ושמע משק כנפיים אדיר הוא היה נבהל, וכשראה דרקון עף
מעליו, הוא חיפש מקום מסתור והיה קופץ לתוך איזה שיח או מתחבא
מאחורי סלע גדול. הוא אמנם היה אמיץ, אבל את זה אומרים על כל
אביר, וכל אביר בעולם, בפעם הראשונה בה הוא נפגש עם דרקון, הוא
משתדל שהדרקון לא יראה אותו, ובקיצור, דוחה את המפגש לפעם אחרת
ומבטיח לעצמו שבפעם הבאה... הו כן, בפעם הבאה.

האביר נלחם פעם אחת ויחידה עם דרקון (אף על פי שרצים עליו
סיפורים שהוא קטל עשרות דרקונים), בפעם הזו הוא הציל את הנסיכה
ואיבד את הזרת ברגל ימין. לאביר לא היה סוס, להרבה אבירים אין
סוס, וכמעט לכולם אין נושא כלים. אבירים הולכים תמיד לבד
להילחם עם דרקון, לא בגלל שהם אמיצים, אלא בגלל שאם היה איתם
עוד מישהו ורואה איך הם משקשקים ורועדים מפחד, כולם היו יודעים
עליהם את האמת וצוחקים עליהם והם כבר לא יהיו אמיצים ואבירים.
הסיבה שלאביר לא היה סוס פשוטה מאד, הוא לא יודע לרכב על סוס,
מעולם לא למד וגם לעולם לא ילמד.

באותו יום מדובר, יום הנצחון הגדול, האביר היה תשוש. הוא
הסתובב שבועות בדרכים, כלוא בתוך השריון הכבד, אוכל פירות יער
וקצת בשר ממה שהוא מצליח לצוד, עייף מחוסר שינה ומסריח מזיעה.
בנוסף לכל, התחילו לכאוב לו כפות הרגליים ונוצרו לו שם
שלפוחיות. האביר החליט לעצור לנוח והתיישב על שפת נהר רחב שזרם
לאיטו. הוא חלץ נעליים (בפעם הראשונה מאז יצא לדרך) ועיסה את
כפות רגליו הכואבות והמסריחות. הוא היה עייף, הוא החזיק את
עצמו ער בכוח, נלחם בעפעפיים הכבדים, בעיניים המאיימות להסגר.
אסור לו להרדם, לא כאן באזור החשוף הזה. ברגע שהאביר עצם את
עיניו לחצי שניה (הוא נשבע לעצמו שהוא לא עצם!), זה קרה. מהעבר
השני של הנהר הופיע מולו דרקון ענק, עצום, ולידו עומדת נסיכה
מפוחדת, רגליה וידיה קשורות. הדרקון היה ענקי, היה גם זקן מאד
וקצת חולה, הוא ביקר אצל רופא המשפחה שלו לא מזמן וזה נתן לו
כדורים וציווה עליו לנוח ולהפסיק לחטוף נסיכות, אחרת הוא ישלם
על כך בחייו. חוץ מזה, יש לו בת בהריון מתקדם, היא בדרך להיות
אם חד הורית, שכן בעלה נטש אותה ונעלם. הוא נשבע שזו החטיפה
האחרונה שלו, ונעצר לנוח על גדת הנהר. האביר המופתע קם על
רגליו, שלף את חרבו והסתכל לדרקון בעיניים. לא הרבה אבירים
מסוגלים לזה כי תמיד יוצא להלחם עם דרקונים בצהריים כשיש שמש
חזקה והדרקון תמיד עומד בצד של השמש וככה האביר תמיד מסתנוור,
ומשקפי שמש לא היו אז, הם הומצאו עשרים ושבע שנים מאוחר יותר.
השעה הייתה כמעט שש וחצי בערב, השמש כמעט שוקעת וככה מצא את
עצמו האביר עומד מול דרקון בשעה לא סבירה. שניהם היו עייפים,
האביר מההליכה המרובה, והדרקון בגלל הלב המרשרש (בפעם האחרונה
אצל הרופא אובחן לו רשרוש קל בלב). אם היו שואלים אותם, שניהם
היו מסכימים לדחות את הקרב ליום אחר, אבל אף אחד לא שאל וגם
הצרחות של הנסיכה עלו לשניהם על העצבים אז הם החליטו להתחיל
להילחם ולגמור עם זה כבר, רק שהבחורה תפסיק לצרוח. האביר, שהיה
יחף, החל לחצות את הנהר, הדרקון חיכה לו בצד שני, מפשפש
בינתיים בתיק הצד הקטן שלו, מחפש את הכדורים מהרופא. פתאום,
קפץ האביר בבהלה מהמים, הוא ננשך על ידי דג עם שיניים ענקיות
וחדות. בגלל הקפיצה ובגלל השיניים החזקות של הדג, הזרת הימנית
של האביר נתלשה. הדרקון שכל-כך הופתע למראה האביר הקופץ והדג
שדבוק לו לרגל, חטף התקף לב ומת. האביר איבד את הזרת שלו, אבל
לא את העשתונות והמשיך לחצות את הנהר לכיוון הנסיכה והדרקון
המוטל על הקרקע. ככל שהאביר התקרב לעברה, הוא ראה שהנסיכה לא
נראית כל-כך טוב. לא נראית כמו שנסיכה אמורה להראות, לא
נסיכתית, היא לא יפה, בקיצור - מכוערת! בכל זאת הוא שיחרר אותה
מהחבלים, הוא לא היה פונה לאחור ומשאיר נסיכה (מכוערת ככל
שתהיה) קשורה על גדה של נהר כשלידה שוכב דרקון מת. אחרי ששיחרר
אותה וקיבל ממנה נשיקה צרפתית הגונה (עם לשון), ונגעל קצת, הוא
פנה לדרקון וערף את ראשו.

בדרך לארמון המלך, אביה של הנסיכה, עוד ניסה האביר לשכנע אותה
שאין צורך בחתונה והוא רק ילווה אותה לארמון, אבל היא הייתה
להוטה להתחתן ואיימה שאם הם לא יתחתנו היא תספר לכולם איך באמת
מת הדרקון הענק ואיך באמת איבד האביר את הזרת. מוניטין של אביר
היה מונח על הכף, ועם מוניטין אבירים לא מתעסקים. האביר
והנסיכה התחתנו ועם השנים נהיו למלך ומלכה, ותמיד כששאלו אותם
איך הם נפגשו, הם היו מספרים את אותו סיפור מוכר: המלך, שהיה
אז אביר צעיר, הציל את המלכה, שהייתה אז נסיכה, מידי דרקון
ענק, שהיה אז דרקון ענק. הקרב היה קשה והוא נלחם בגבורה ואפילו
איבד את הזרת ברגל ימין.