[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דורין צחור
/
למה הדלת לא נפתחת?

אזהרה - בסיפור מופיע תיאור של מין בכפייה (שהוא, כמובן,
פסול מיסודו).


המדרגות המטונפות של הפקולטה לסוציולוגיה היו הדבר האחרון
שרציתי לראות כרגע. הייתי מעדיפה לבלוע נעצים. אבל כשהמרצה שלך
מזמן אותך לפגישה, לא מתווכחים. גם כשהשעה היא עשר בלילה, ואת
אחרי שמונה שעות לימודים, וכל מה שבא לך זה לזרוק את עצמך
במכונית המחוממת, לשים סטינג בפול ווליום, ולהתפלל שלא תרדמי
על ההגה.
שלוש נקישות על דלת עץ מתקלפת, נשימה עמוקה ואני בפנים. אני
אסכים עם כל מה שיאמר, אחייך את החיוך המתוק שלי, ואם זה לא
יעזור - אפשוט את מעילי ואסנוור אותו בסוודר החדש, זה שמזקיר
את פטמותיי כמגדלי התאומים לפני קריסתם.
כרגיל הוא מחמיץ פנים, וכמעט שמצליח להסתיר את עווית ההתפעלות
הקלה שחולפת על פניו. אני חיננית במיוחד כשסומק של קור מאדים
את לחיי.
"טלי חסון... אם איני טועה?" הוא מכחכח בגרונו.
"חיובי", אני ממהרת להסכים. אולי עוד אספיק להגיע לסיינפלד.
"ובכן, שבי. ניגש ישר לעניין", הוא נועץ בי עיניים של חתול
אשפתות על אקסטות, ואני מתחילה לתהות מהי הסיבה שבעטיה הזמין
אותי לכאן. זאת לא הפעם הראשונה שהוא מביט בי ככה. קלטתי אותו
מזמן.
"אני מצטער להודיע לך שנתפסת. המשגיחה במבחן האחרון מוכנה
להישבע שהעתקת".
"זה שקר", אני משרבבת שפתיים, מכינה את הדמעות.
"תסלחי לי אם אפקפק באמיתות דבריך?" הוא נצרד קלות, "זאת לא
הפעם הראשונה שאת נתפסת, ושנינו יודעים את זה".
עשה תחקיר המניאק. מה הוא רוצה ממני?
"בשביל זה הזמנתי אותך... יש לי דרך לעזור לך", הוא לוחש,
"לילה אחד איתי, תמורת המלצה לא להעיף אותך. וועדת המשמעת מאוד
קשוחה, ואת יודעת כמה המילה שלי שווה".
"היית מת", אני מסננת ואוספת את התיק שלי. זה שהוא גירסה
ישראלית של ריצ'ארד גיר בתקופה שלפני הכרס - זן נדיר בקרב
אוכלוסיית הפרופסורים - עדיין לא אומר שהוא יצליח לסחוט אותי.

"את יכולה ללכת", הוא צוחק, "רק כדאי שתתחילי לחפש לך
אוניברסיטה אחרת".
לעזאזל, למה הדלת לא נפתחת? מתי הוא הספיק לנעול? מה קורה
פה?!
"יש בעיות?" הוא מתקרב אלי, נשימתו בעורפי.
"שלא תעז לגעת בי", אני כמעט צורחת.
"למה, מה תעשי לי?"
"אני במחזור", אני מנסה טקטיקה אחרת.
"תוכיחי", הוא מתנשם.
"לא כדאי לך, יש לי איידס", אם כבר אז כבר.
"ניסיון יפה... ולי יש קונדום", ידו נכרכת סביב שדי השמאלי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" אני נועצת את שיני בכתפו,
"בת זונה", הוא זועק, ובעיניו מופיע מבט מקפיא, "את תשלמי על
זה, את שומעת?"
אבל אני כבר לא שומעת כלום. איך אני יוצאת מפה לכל הרוחות?
פתאום נח מבטי על כסא גדול שעומד מאחורי. אני מרימה אותו
ומשתמשת בו כמגן.
"כסאות היא מרימה עלי", הוא מפיל אותי בסטירה לרצפה, וזאת הפעם
הראשונה שאני מתחילה לפחד באמת. לא היה לי מושג כמה הוא חזק.
"מתוקה שלי, עוד לא הבנת עם מי הסתבכת, נכון?" הוא מצחקק, גורר
אותי לחדר צדדי ובו מיטה, וכובל את כפות ידיי ורגליי אל מסגרת
העץ של המיטה. "את הולכת להקשיב לי עכשיו טוב טוב", הוא תופס
את סנטרי, "אם תהיי ילדה טובה, זה יגמר מהר. למרות שיש לי
הרגשה שזה הולך להתארך, כיוון ששנינו יודעים שילדה טובה זה לא
בדיוק הסטייל שלך".
"עזוב אותי", אני מתפתלת בפראות, "אני אעשה כל מה שתבקש, רק תן
לי ללכת".
"מאוחר מדי, תסתכלי מה את עושה לי", הוא פותח את ריצ'רץ מכנסיו
ומציג איבר זקור עד אימה.
"ועכשיו הגיע תורך", הוא קורע את הסוודר שלי, אדיש לבכיי
המתגבר. "פשש... לא רע, הייתי אומר אפילו מרשים ביותר", הוא
מתנשף למראה השדיים הלבנבנים שפורצים מחזייתי, ומתחיל ללקק את
פטמות הפטל שבמרכזם. "בחלומות הכי טובים שלי לא תיארתי לעצמי
שתראי ככה, והפשטתי אותך בדמיון לא מעט, כפי שאת יכולה לתאר".

"ת...עזוב אותי", אני מתחננת שוב, אבל הוא כבר מגיע אל כפתורי
הג'ינס שלי, נאבק בהם באכזריות. כשהוא לא מצליח, הוא מתרומם
לרגע, ואני מתחילה לחשוב ששכנעתי אותו, אבל אז הוא חוזר עם זוג
מספריים גדולים, וגוזר לי את המכנסיים ואחריהם את החוטיני
הורוד שלי.
"אח, איזה ריח", הוא מתכופף בין רגליי, "אין בעולם ריח כמו של
כוס מפוחד".
"אין לך לב?" אני רועדת כולי.
"הייתי שמח להמשיך לשוחח איתך", הוא דוחף את לשונו אל פי, "אבל
אני פשוט חייב לקרוע לך את הצורה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תנסה ללמד
מלפפון לעוף אין
לו כנפיים.
אבל אצל הגזר זה
כבר סיפור אחר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/9/04 17:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דורין צחור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה