ביער גדול מלא בחיות טרף
לאיילים, שגם היו רבים,
אבל טרפו אותם, ממש טרפו בלי הרף,
נדמה היה, שתמו החיים.
ואז מדאגה לכל האלה
החליטה מועצה עליונה:
"כדי לשמור אותם מהכחדה
יש צורך להקים ביער שמורה!"
מהר בכרו מקום, שאין בו מים,
הוא גם לא משובח באדמה.
"יספיק להם!" ןאז ביום-יומיים
הקימו מסביב גדר גבוהה.
"נשמור אליהם כאן!" - כולם החליטו.
רוב הטורפים אז נשארו ביער,
רק מעטים מהם, שלא הספיקו
לברוח, נשארו בתוך שמורה.
ובשמורה עבדו ללא מנוח,
הכל פרח בה, היא הפכה לגן!..
והשכנים, שגם צברו אז כוח,
להתערב התחילו פה ושם...
שוברים גדר או מתגנבים מתחת,
טורפים קטנים, הורסים ומציתים.
לא מבינות חיות שמורה, שככה,
לחוד כולם, ולא כולם ביחד,
לא ככה נלחמים עם האויבים!
לא מבינים, שלא יעזור גם נשק,
אם כל אחד דואג רק לשלו...
טורפים שבשמורה קיבלו גם חשק,
גם הם לטרוף התחילו שם ופה...
"הלך גן עדן! אין חיים, שוב פחד!..
אנחנו מרגישים שוב כמו ביער!" -
סיפרה לי איילה. ואז חשבתי ככה -
כל זה נשמע כמו משהו מוכר!..
היות ולא עבדה עוד תקוותנו,
אני רוצה עצה להם לתת:
"מספיק סבלנו! אז אולי דיינו?!
חיות שמורה, צריכים להתאחד!"
|
