אין כמוך בכל היקום
לא קם לפניך ואף פעם לא יקום
אתה - שבראת מכל וכל
את הפרחים, העצים והחול
הענקת לנו חיים
והגבלת אותם למאה ועשרים
נתת לנו את היכולת לגבור על מכשולים
ובזכותך אנו יכולים גם להעניק חיים
ולגדל פעוטות וילדים קטנטנים
הענקת חיוך, צחוק, רוך ואהבה
תודה שבראת אצלנו נשמה
הלב שלנו פועם בחוזקה
נשימה אחר נשימה
בראת לנו רגליים ללכת
שנוכל לצעוד בדרך המתמשכת
בראת ידיים טובות וארוכות
שנוכל לתת לנזקקים ונזקקות
הקנת לנו דרכים מגוונות לבטא את עצמנו
על מנת שנוכל ליצור יחסי גומלין עם חברינו
הטבע מברך אותנו מפרי אדמתו
וגלגל החיים ממשיך להסתובב לאיטו
סיבוב אחר סיבוב
דור ועוד דור
ולרגע עולה המחשבה
שאתה ממש גיבור
איך תכננת הכל לפרטי פרטים
והכל רק בשבעה ימים?

אז אתה שבראת אותנו בשבעה ימים
לא יכולת לחשוב על עוד כמה פרטים?
לא יכולת להזהיר אותנו מראש
שכאן - על מנת לקבל - צריך לדרוש?
שהאנשים הטובים הם מעטים
וגם אותם לבסוף דורסים!
אז אתה שיושב לך שם במרומי שמיים
תפתח לרגע את העיניים
תסתכל למטה ותגלה
שהאדם שבראת לא כל כך נעלה

את הצחוק והחיוך שבראת אנשים מעוותים
על מנת לעבוד על אנשים תמימים
הצביעות היא כבר חלק מחיינו
ממש כמו אחותינו...
את הרגליים הענקת לנו
על מנת שנוכל לצעוד במסלול החיים
אז למה יש כאלה
שצועדים על אנשים?
היד שבראת כדי לעזור
אבדה גם היא לאין-חזור
כל הזמן ידיים שולחים
דורשים, נוגעים ולוקחים
יכולת הביטוי היא תכונה נהדרת
אך מה קורה כשהאמת משקרת?
ואם בעלי החיים לא ניחנו באותה התכונה
זה אומר שהם נידונים להשמדה?
אם אין להם את היכולת להגן על נפשם
זה סימן שצריך לרצוח אותם?

אז בסופו של עניין נשאלת השאלה:
האם אנחנו באמת עם סגולה?

אז עכשיו שאתה עומד לפני העובדות
לא הגיע הזמן להסיק מסקנות?
לא יכולת להגיד שבריאתך כשלה?
ובגלל זה אנו חיים כך עשרות אלפי שנה?
אין לך לב? אין לך רגשות?
איפה מידת הרחמים והסליחות?
תנסה לחשוב שוב ושוב
כי חבל שיהיה לזה סוף עצוב
הגיע הזמן שנבין מה חשוב
מה שמח ומה עצוב
מה צודק ומה שגוי
ובמי בכלל הכל תלוי?

ואולי אם נחכה עוד כמה שנים
פתאום יקדירו העננים
ירד מבול, צרה גדולה
ושוב הכל מהתחלה...