[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ראיתי אותה בפעם הראשונה על ספסל, אוחזת בטלפון הציבורי באמצע
המדרחוב. שיער מבולגן, ידיים דקיקות, ואיכשהו היא פשוט לא
התאימה לסביבה, או שאולי הסביבה לא התאימה לה.
היא לא הייתה יפה, או מיוחדת. היא גם לא נראתה מעניינת. וזה לא
שלא נתקלתי בה קודם. יצא לי לראות אותה- כמו כולם בבית הספר,
מסתובבת עם החברות, שולחת מבטים מבויישים לסביבה.
לא היה בה משהו מסתורי או מעניין... סתם. כל אחד היה יכול
להגיד שהיא פשוט עוד בחורה עם בעיית בטחון עצמי.
אז אם תשאלו אותי מה קרה לי באותו יום חורף שרבי שגרם לי
להתעניין בה, אני לא אדע לענות באמת, אבל אסתפק בהסבר שזאת לא
היא, זה אני. הייתי במצב רוח כזה- נדיר, שהתחשק לי לצאת קצת
מעצמי ומהחיים המעיקים שלי ולהכנס לנעליים של מישהו אחר. ואם
זאת לא היתה היא, זה היה מישהו אחר. פשוט ככה.

חזרתי מביה"ס והיא היתה שם, כמו תמיד. תמיד היא בסביבה. בואו
נגיד שעוד לא יצא לי להתגעגע אליה... אבל היום היא היתה שונה.
כלומר, היא היתה אותו דבר אבל משהו היה שונה. היא ישבה על
הספסל, שיחקה עם החוט של הטלפון ומדי פעם קמה לחייג איזה מספר,
אבל השפתיים  שלה לא זזו. היה ברור שהיא רצתה מישהו לדבר
איתו.
הלכתי.
באמצע הדרך ראיתי אותה הולכת כמה מטרים מאחורי. היא לא שמה לב
שראיתי אותה. משום מה פשוט המשכתי ללכת. באיזשהו שלב שמעתי
אותה קוראת לי. הסתובבתי וראיתי אותה מזרזת קצת את צעדיה
ומתקדמת לכיווני, כשהשיער שלה מתבלגן עוד יותר ברוח. "היי" היא
אמרה, וזה היה בערך כל מה שהיה לה להגיד לי, כנראה, כי לאורך
כל הדרך היתה השתיקה הזאת שכל כך אפיינית לה בדרך כלל. ובגלל
שגם לי לא היה מה להוסיף, השתיקה היתה הדדית.
היא לא תמיד היתה ככה. היה לה את השלב הזה שהיא רצתה להחצין את
האופי שלה. היא הייתה משמיעה לכולם את מה שיש לה להגיד, דואגת
שכולם יידעו מה היא חושבת. אבל זה עבר לה. כנראה שאצלה זה הכל
או כלום. או שהיא רועשת ומוחצנת או שהיא שותקת וביישנית.
די מפתיעה אותי כל הבקיאות הזאת שנשפכת ממני כשהכרתי אותה רק
כמה חדשים. וגם זה הסתכם ב"היי" מזדמן במסדרון.
כשהתקרבנו לבית שלי, פתאום עלה בדעתי לשאול אותה לאן היא
הולכת. "אה, אהה.. לחברה שלי. מה, לא אמרתי לך? היא גרה פה
בסביבה..."
"ביי" זרקתי לעברה. נדמה לי שהיא החזירה לי "ביי" בקושי נשמע.
עליתי הבייתה.
                                         



אחרי הצהריים החלטתי לצאת קצת מהבית, אולי לשחק קצת כדורסל.
יצאתי, ומשום מה הייתה לי הרגשה שאני אפגוש אותה. סתם תחושת
בטן. שיחקתי קצת, יצאתי לטיול קצר בסביבה, חזרתי למגרש ועליתי
הביתה. היא לא היתה שם. בלי לשים לב, נגמר לי היום.

                                         



ביום שלמחרת היה לי בוחן פתע.
בוחן מהסוג שאליו אתה ניגש עם חרא מצב רוח והוא מדכא אותך עוד
יותר. כבר לא היה לי כח לכלום. ישבתי מול הדף הריק וחיכיתי
שהזמן יגמר. באיזשהו שלב פשוט הגשתי למורה את הדף ויצאתי.
טרקתי את הדלת של הכיתה והחלטתי להבריז משארית היום.
לא התכוונתי ללכת הביתה. לא רציתי להיות שם עכשיו.
פתאום היא עברה מולי במסדרון. נדמה לי שהיא אמרה לי שלום,
מלווה בחצי חיוך המבוייש שלה, והמשיכה ללכת. ממה את מתביישת?
למה את נזהרת מכל מילה, חושבת שבע פעמים על כל צעד? ממה את
מפחדת לעזאזל? תראי אותי, אני מעוצבן אז אני עושה דברים
ספונטניים. בטח עכשיו אעלה על אוטובוס ואסע לאן שיקח אותי,
לאיזה פרדס נטוש או לחוף הים, ואת- רואים עליך שאת לא מאושרת
אבל שאת תבריזי? שאת תקומי ופשוט תלכי לאן שהרגליים לוקחות
אותך? איך את סובלת את זה? בואי איתי. תראי איך בנאדם נורמלי
משתחרר, שם זין על העולם ועושה מה שבא לו.
החזרתי לה "הי" והלכתי לכיוון התחנה. היא לא הייתה באה.

                                       



אז ירדתי בתחנה שליד הבית שלי. פשוט ישבתי שם על הספסל. זה
היה מוזר, כי באוטובוס, כשתכננתי לאן ללכת, פתאום הבנתי שלא בא
לי כלום. ישבתי שם ובהיתי במים שנזלו מצינור השקיה. איזה
בזבוז. מים דולפים בנחל קטן. עקבתי אחריו עד הנעל השמאלית שלי.
בהמשך הם הפכו לשלולית קטנה שנספגה לאט לאט בחול.
תומר, אחד כזה מעצבן מהכיתה שלי, שהוא גם שכן שלי, מסתבר, הגיע
באוטובוס הבא. הוא לא הבין מה אני עושה שם אבל זה לא הפריע לו
במיוחד. הוא נעמד מולי והתחיל לדבר, כשהוא חוסם את הנחל שלי עם
הנעליים שלו. "הבוחן הזה היה ממש קל, הא? ראיתי שיצאת אחרי 5
דקות" הוא אמר. רציתי להעיף אותו מהנחל שלי.
"נו, אז מה יהיה עם שניכם?" המשיך בלי לשים לב שעלה שנסחף בזרם
נתפס לו בנעל החדשה מדי שלו.
"מי?" שאלתי, ובעצם רציתי להגיד לו שאם לא אכפת לו, אני רק
רוצה לבהות במים המבוזבזים עכשיו, אז שיועיל בטובו לזוז קצת
הצידה, או עדיף כמה רחובות הצידה.
"וואו, אתה כנראה באמת מרחף אם עוד לא הבחנת בייצור כזה שמרחרח
אחריך כבר שנה, יצור חמוד, שיער אדמוני פרוע, עיניים חומות,
נשמע מוכר?"
ברור שזה נשמע מוכר אבל מה שהוא לא מבחין זה שהעלה, שנאבק ללא
הצלחה בנעל שלו כבר 2 דקות כמעט התמלא בבדלי סיגריה לייט
שהשתרבבה מהפה שלו והסריחה את התחנה.
לא שמתי לב שלא עניתי לו בכלל. באיזשהו שלב נגמרה לו הסיגריה,
והנעליים כנראה התחילו להרטב. הוא פלט "שיט! מה זה? שמישהו
יקרא לעובד עירייה! איזה בזבוז!" הוא התחיל ללכת, ואז צעק
לעברי: "כן, בזבוז! בסוף יימאס לה ממך!"
ממני? מה הקשר אלי? מה אני עשיתי לה? דווקא הרגשתי נורא טוב עם
עצמי שהקדשתי לה קצת מחשבה בזמן האחרון. ומזתומרת יימאס לה?
מרחרחת אחרי? היא לא מכירה אותי בגרוש! ומאיפה הוא החליט שהיא
חמודה?
פתאום הבחנתי שהנחל שלי התייבש ומכונית של העיריה עזבה את
המקום.  העלה שלי הלך עם תומר.

                                       



היה לה קשה להסתיר את החיוך כשפניתי אליה, כמה ימים אחר כך.
חצי החיוך המבוייש שלה איים להשתלט לה על כל הפנים. הבנתי על
מה תומר דיבר.
חיכיתי לה מחוץ לכיתה שלה וכשהיא יצאה תפסתי לה את היד והתחלתי
מיד לדבר. "היי". זאת היתה פתיחה קצרה וקולעת. "את יודעת מי זה
תומר, נכון?" לא חיכיתי לתשובה. היא לא הצליחה לדבר. "מה דעתך
עליו? חשבתי שאתם נראים לי מתאימים. בואי, אני אתן לך את
הטלפון שלו." התעלמתי מחוסר התגובה שלה, הוצאתי דף עליו היה
כתוב בכתב הכי יפה שלי "תומר" ומספר הטלפון שלו. הושטתי לה.
עכשיו, כשהיד שלי היתה מושטת באויר ללא כל מענה מצידה, הרגשתי
את חוסר התגובה שלה. הרמתי מבט וראיתי שהיא הסתכלה לי ישר
בעיניים. היא אף פעם לא עושה את זה. היא חייכה. זה לא היה חצי
חיוך והוא לא היה מבוייש. זה היה כאילו היא חייכה חיוך אמיתי,
כאילו היא צחקה, אבל למישהו אחר, אולי לעצמה. היא נשארה ככה
עוד רגע, ואז לקחה את הפתק מהיד שלי.
"תודה" אמרה בחיוך תוך שהיא מסתובבת ללכת, ולפני שהספקתי לסמן
"וי" במוח על הקייס הזה, היא זרקה את הפתק בפח שעמד בדרכה,
ובלי להתסובב המשיכה ללכת.
בטח חשבה שלא שמתי לב...
גם אני הלכתי. לא חשבתי עליה יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני

אישית

מעדיף לנפח
בלון
על להציע סלוגן
משלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/8/01 15:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי גור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה