"את רוצה להכיר אותי? להבין מה החלק המשמעותי והמרכזי שאני
מסתיר ממך מאז שהכרנו? את רוצה לדעת למה אני לא מדבר, לא
משתף?"
הן הסתכלו עלי במבט שואל. העיניים הירוקות האלה - תמיד מנסות
לחדור לי לנשמה.
"אז תקראי את זה. עזבי, אל תתחילי לחשוב יותר מדי, פשוט תשבי
פה ותקראי."
השמאלית האדימה, מתמלאת בנוזל מלוח.
"נו, מה הקשר עכשיו לבכי? רצית להבין, להשתתף, לעזור לי להפתח
נכון?! אז תקראי!"
הן רצות על המילים, פה ושם מתעכבות על מילה לא מובנת. אף פעם
לא היה לי כתב קריא מי יודע מה. הנה זה מגיע. הן פונות אלי
שוב, מחכות להסברים.
"מה? אין לי עוד תשובות! הכל כתוב שם!"
אם מבטים היו יכולים להרוג, כבר מזמן הייתי צריך להתחנן בפני
נער המעלית של השמיים שיתן לי לעלות למעלה, למרות שכבר בגיל 16
הפסקתי לצום ביום כיפור ודאגתי למלא את הפריזר בפיתות לקראת
פסח.
"אל תסתכלי עלי ככה. אני שונא שאת מסתכלת עלי ככה."
הן הסתכלו הצידה אבל ידעתי שהן עוד חושבות עלי. דברים רעים.
"את חושבת עלי דברים רעים עכשיו. לא הייתי צריך לתת לך לקרוא
את זה. לא היית צריכה להכריח אותי."
הן פנו אלי פתאום מבוהלות. האישונים לוחצים אותן מבפנים, כאילו
מנסים לפרוץ החוצה.
אני לא יכולתי לצום, אני רזה מדי ואנמי. אם אני לא אוכל כל
שלוש שעות אני נהיה כל כך חלש שאני לא מסוגל לזוז! וחוץ מזה,
אני אלרגי למצות. הקמח הזה - הוא עושה לי פריחה, אתה חייב
להאמין לי.
השמאלית הזאת, למה היא כל כך אדומה כל הזמן?!  
"אני הזהרתי אותך, אמרתי לך להשאיר את העניינים כמו שהם."
הן התמלאו בדם. אח"כ נסגרו. הן לא יטרידו אותנו שוב.
לקומה העליונה בבקשה.