היא הולכת בשדה, שערה הזהוב מתנפנף ברוח. כפות רגליה יחפות, אך
היא לא מרגישה את הדקירות הקטנות של חלקיקי החי וצומח אשר
מדקרים בעורה. היא קשובה לרוח ותו לא. מבטה מופנה מערבה, ולשם
פניה. הרוח העזה, אך החמימה והנעימה, מכה בפניה בליטוף, מעיפה
את שערה אחורה, כמו היה רוצה לחזור ומנסה למושכה בכוח לא לו.
והרוח עוזרת לו, אך גם היא יודעת היטב שההולכת לא תפנה ראשה
אחור, לא תטעה כמו אשת לוט, כי אפילו נציב מלח אינו מחכה לה
במזרח. רק קדימה, קדימה, ללכת, ללכת, להרגיש את הרוח על הפנים
ועל השערות הקטנות שעל זרועות הידיים ולהרגיש את החצאית
הפרחונית הארוכה נצמדת לרגליים החלקות והבהירות כמו שאר גופה
הרך. אבל זו הרגשה כמעט בלתי מורגשת כיוון שהיא, מטרה שמה לה
לעצמה, לצעוד ולצעוד בשדה עד שתגיע למחוז חפצה, שם יאמר לה
ליבה: עצרי! והיא, כמו סומא באפילה ששומע קול מדריך מהחלל
הבלתי ידוע, תעצור, ותדע שהגיעה.

הנמשים הזעירים שעל אפה בהירים גם הם, סוגדים לשמש, שסוגדת
ליופיה. לפעמים בזמן צעידתה נדמה לה, כי שומעת היא קריאות
מכיוונים שונים, נישאות באוויר הצלול כמו גלי ים ממרחק, אך
למרות זאת היא אינה עוצרת ובכך נשברות הקריאות על חומות
סירובה, כמו גלי הים על שובר הגלים העצום. ורק הקצף, שחודר כל
מעצור, מצליח לבעבע במקצת אל תנוכי אוזניה, שאינם מוסתרים עוד
על-ידי שערה המתפרע, אך שם הוא נעצר - אינו מצליח במזימתו
להסיט את תשומת ליבה, או מבטה, מהאופק הרחוק, המקווה - ונפוג
עם הרוח גם הוא.

על גופה אין ולו תכשיט אחד מלבד שרשרת המורכבת מאבנים קטנות
וירוקות בכל מיני צורות מחודדות קצה, שמגיעה קצת לפני הקו
העגול שיוצר צווארון גופייתה הלבנה בתחילת צווארה. יש לה צוואר
ארוך ומבהיק, נישא בגאון כמו ראשה, שלא שח אפילו לא לקצת. גם
לא לשניה. היא יודעת שעליה לצעוד קדימה, ולא עול הוא לה, דווקא
הנאה צרופה: הרגשת חופש כזו מעולם לא חוותה, אושר פנימי מציף
את כל קרביה, ממלא את חלל גופה וזורם עם דמה בקצב פעימות ליבה
אל כל איבר ואיבר, כל אצבע וציפורן. והתחושה כל-כך גדולה
וחזקה, כל-כך אבסולוטית, שתלטנית, עד שראשה נהיה ריק מכל מחשבה
או הרהור. וטוב לה כך, ללא צרצורים וחריקות חסרי חשיבות
החולפים תדיר במוחה, מפריעים לה להתרכז באמת האמיתית של היקום
המתגלה כל פעם מחדש מול עיניה.

והיא הולכת בשדה ולפתע פוגשות עיניה בדמות ישובה בצד הדרך. היא
מחדדת מבטה ורואה כי קשיש הוא, שיער עבות לבן על ראשו, גבותיו
לבנות גם הן, ועל גופו מן כותנת חומה עם פסים צהובים לרוחבה
העליון. והזקן יושב ברגליים משוכלות, ידיו מונחות על ברכיו
וראשו מופנה לעברה. עיניו כחולות ועמוקות וצחוק יש בהן, והיא
פתאום מרגישה צורך חזק לעצור, לשבת לנוח ליד הזקן, לשאול לעצתו
בדבר-מה שפעם רצתה לדעת, אך נשתכח זה מכבר מזכרונה. והיא יודעת
שהוא יודע את התשובה וחושבת למה לא, בעצם, לנוח ככה באמצע השדה
רחב-הידיים ליד זקן חכם, שצחוק בעיניו. או-אז מחייך הזקן בפה
מלא לעברה ומגלה פה חסר שיניים לחלוטין. אך לא זה מה שלבסוף
מונע ממנה מלעצור ולהתיישב, אלא דווקא הזיכרון שבגד בה ולא
מצליח לשלוף עבורה את השאלה, שמאוד רצתה לדעת את התשובה עליה.
אין טעם, אומר לה מוחה חסר המחשבות, ממילא הדרך עוד ארוכה וחבל
להשחית את הזמן על זקן שיודע תשובה על שאלה אחת בלבד. אבל בעוד
רגליה ממשיכות לשאתה על האדמה הנעימה, עולה בה הרהור יחידי
שאולי גם תשובות אחרות יש בפי הזקן. אולם עתה כבר מאוחר מידי
והזקן נשאר מאחור, עדיין יושב בצד הדרך ומצחק.

עליצות נסוכה על פניה. שפתיה פשוקות בחיוך רחב ושיניה הצחורות
מציצות מתוך פיה החם, כעת ממש הרוח החודר אליו. מדמה היא לשמוע
צלילי מיתרים בוקעים מהאטמוספירה ויורדים ישירות אליה, מגיעים
ממרומים ומשפיעים עליה מיופיים הטהור. היא אוהבת מנגינות יפות
והמיתרים שהיא שומעת - כעין מקהלת מלאכים הם, ששרים אך ורק
בשבילה, וקולם מתמזג עם השדה רחב הידיים שאין קץ לו. והחירות
היא נפלאה, נהדרת, והמרחבים שבחוץ כמו המרחבים בליבה המתרחב עם
כל שאיפת אוויר אל ריאותיה. כבר כמעט שכחה לאן ומדוע היא צועדת
מערבה, והאמת שגם לא כל-כך אכפת לה. היא שוחקת, ואפה המנומש
שוחק עימה, קצהו נע מעלה-מטה עם כל בת צחוק.

השדה הוא עצום בגודלו. מכוסה רובו בשלפי שיבולים, זהובים כשערה
הארוך והגלי, ומתחתם אדמה בצבע חום כהה. אדמה רכה היא, לא
בוצית אך גם לא יבשה - נעימה למגע כאילו נועדה לכפות רגליים
יחפות, כאילו נוצרה במיוחד בשבילה, שרק תדרוך עליה, תחפון את
רגביה בינות אצבעות רגליה, עקבה יחוש את רכות האדמה אליה הוא
חודר, אך במעט עם כל דריכה ודריכה. וגם השמש זוהרת אליה, כמו
השדה עצמו. מחממת את עורה בלטיפות קרניים נעימות מגע ומראה,
משרטטת צל כהה אשר נסחב מאחוריה, לא נלאה - כמותה, משתדל
להדביק צעדה, והקרניים משתקפות בעיניי השמיים שלה, שכבר הפכו
כחול-כהה בתגובה להתקצרות היום.

השמיים אומנם תכולים הם עדיין, תכולים ובהירים, ורק פלחי עננים
משייטים בהם בלי תשומת לב לשום דבר, לבנים, בעלי צורות משובבות
נפש - אך הזמן לא מחכה לאף אחד וגם בשדה האינסופי בו היא צועדת
הוא אינו מסכים לעצור לרגע מריצתו המטורפת ורק מגניב מבט צדדי
לעברה - בלי לעצור - כי גם הזמן, חולשות יש לו, מסתבר, ואף הוא
לא יכול שלא לשים לב לדמות הקורנת, שצועדת בדד כאשר הוא חולף
על פניה, בדרך משומקום לשומקום נוסף.  

והיא, היא לא מרגישה בחלוף אותו זמן, למרות שהוא מרגיש בה.
מטרתה כבר כמעט נמחקה, ויש לשער כי רגליה נושאות אותה קדימה
מונעות על-יד אותו אינסטינקט טבעי, שגורם לצאצאי צבי הים לצאת
לדרך המסוכנת אל הים בדיוק בזמן הנכון מבחינתם. לצבי הים
הקטנים אורבות סכנות ממשיות עד שיגיעו אל מי מבטחים, ואולי גם
לה, הצועדת, ישנן סכנות מוחשיות יותר או פחות בדרכה מערבה, אך
אין זאת, כי היא אינה מודעת להן. היא יודעת שרק בחסדי הרוח
ואור השמש ויפי-השדה היא מתהלכת בבטחה שכזו, חוצה כאוות נפשה
קווים של שתי וערב על חום-האדמה, והסכנות אינן נוגעות לה ולא
היא להן, ושפתותיה ממלמלות תפילה חרישית לנגינת המיתרים,
שהרגשת האושר הקיומי הזו תישאר לה לעד. אך אפילו הרוח, שנדמה
כי דועכת לאיטה, לא יכול להבטיח לה זאת.

היא מביטה למעלה, לתפוס בעינה ארנב של ענן, ובדיוק אז נעלם
האור, לא לגמרי, לא כולו, רק מתחבא מאחורי ענן גדול ואפרורי,
שהגיח מאי-שם, מסתיר את גרעין השמש מעיניה ומהשדה כולו. ולפתע,
כמדקרות דקיקות שפוגעות בזרועותיה, היא מרגישה לחלוחית על
עורה, והיא מסתכלת על הענן האפור במבט מאשים אך עם זאת מצפה.
היא ממשיכה ללכת, לא עוצרת, והטיפות הקטנטנות הופכות עד מהרה
לשטף אדיר של מטר. המוני טיפות מזליף הענן הגדול למטה, טיפות
מלאות, מחיות נפש, טיפות נעימות שיורדות בקו ישר ולא מכאיבות
לגוף, להיפך, מרעידות בו אנרגיות סמויות שלא ידע כי קיימות בו,
וכך, כמו חרקי השדה וציפוריו, גם גופה הענוג מתעורר לקראת
הגשם, מתאווה כולו לטיפות הגדולות, והן מחזירות לו באהבה
גדולה, מציפות אותו, מרטיבות אותו בחיותן, עוטפות אותו בעצמן,
מענגות אותו עד לכאב פלאי. והיא מרימה ראשה בתמיהה, פותחת פיה,
רוצה להכיל בתוכה את המטר, להרגיש איך היא צומחת ופורחת כמו כל
גבעול ירוק של פרח בשדה הגדול, שגם הוא מקבל בברכה את הגשם
השוצף, והטיפות העגולות נוחתות על שפתיה האדומות, פוגעות
בשיניה, בלשונה, טעמן טעם גן-עדן ומרקמן על החיך עדין ומעורר,
מלטף אך מקפיץ, שני ניגודים המשתלבים להם בהרמוניה קוסמית, שרק
הטבע יכול היה להמציא.

ברקע הקולות מסביב דועכים, נשטפים גם הם עם הגשם. הרוח נחלשת
לאיטה ומנגינת המיתרים העמומה הופכת נמוכה יותר, עמוקה וחודרת
יותר, דרמתית יותר. נדמה כי הגשם עוטף רק אותה במין בועה
עגולה, כמו את חוני המעגל, ורק כשהיא מתאמצת במיוחד לראות- היא
מבחינה שזו אשליה והטיפות יורדות על כל מרחבי השדה, לא רק
עליה. אבל עתה עיניה עצומות, היא צועדת בבטחה בלי לראות, שערה
הרטוב צמוד לעורפה, שפתיה מחייכות בעונג ורק קולות המים על
האדמה הרוויה מדריכים את רגליה ההולכות מאליהן, לא סוטות
מכיוונן כהוא-זה, מכוונות כמו נהר אל הים.

בד-בבד מתחיל הגשם לדעוך. בתחילה מתכווצות הטיפות למין אליפסה
דקיקה, ובהמשך מתמעט מספרן. הענן האפור הגודל מתכווץ, מנסה עוד
למשוך מלחמה עם השמש, אך היא, הגדולה, מנצחת תמיד, גם כעת,
והענן הכנוע ממשיך בדרכו צפונה, מאושר כי עשה עבודתו נאמנה
בחלקת אלוהים הקטנה הזו, יודע כי לפני שייעלם כליל- נכונה לו
משימה אחת להשלים. השמש שוב מאירה את העולם, והיא, בהרגישה קרן
אור פוגעת בשמורת עינה הסגורה, פותחת עיניה, מאטה צעדיה ומנערת
את שיערה הספוג במי גשם. טיפות אחרונות נושרות ממנו מטה, אך
חום השמש כבר מתחיל להשפיע, לייבש את שערה ובגדיה. היא אוהבת
את חום השמש, לא יכולה בלעדיו. הוא מקור האנרגיה שלה, היא שלו,
כמו כל בני האדם. הרי היא, כאחד האדם, מנהלת עם השמש מערכת
יחסים קמאית. וכעשב השדה היא מודעת לעובדה שלעיתים יש לזנוח את
השמש בלי הסברים ולהתמסר לגשם, שירווה צימאון.

מעליה היא שומעת ציוץ ציפורים, מנהלים דו-שיח על מה שהיה.
דרורים, או שמא פשושים, היא לא מבדילה וגם לא אכפת לה, העיקר
שימשיכו לצייץ באוזניה כל עוד לא הגיעה למחוז חפצה. אך היכן
הוא מחוז חפצה? מהו יעדה? הרי היא, כבר מזמן נשתכח זה מראשה,
רק לצעוד ולצעוד בשדה הגדול, זה כל מה שהיא רוצה, כל מה שהיא
יודעת. זה כל מה שחשוב. האם הרוח יודעת לאן פניה מועדות? האם
היא שומרת עליה שלא תפנה מהכיוון שהיא מתווה לה? לא, אין צורך
בכך. היא יודעת היטב לאן ללכת, המפה מצויירת ביד אומן, שמורה
היטב בתת-מודע שלה, רק חץ אחד שחור וישר וארוך בתוך מרחבים
עצומים של שדה מוזהב.

שיערה כבר יבש לגמרי - חום השמש טוב הוא, לא מעיק אך עם זאת
יודע מלאכתו היטב - ניסיון של שנים - גם בגדיה התייבשו מזמן,
גופייתה הדקיקה מכסה על חזה זקוף ומורם כמו סנטרה, בגאווה בלתי
מוסתרת. אך הנה, מה עולה פתאום בראשה? כן, זו דמות הישיש
הישובה בצד הדרך, ככה  עולה הוא שוב במוחה, משורטט כמו ציור
מהאגדות, עם כותנתו החומה והמפוספסת, עם שיערותיו וגבותיו
הלבנות ופיו חסר השיניים פתוח בעווית צחוק מטורף. גם מעיניו
ניבט טירוף, ולא כך היא חושבת שהופיע הזקן באמת. האין זאת כי
מוחה מתעתע בה? לפני שדמותו נעלמת, היא יכולה להבחין בטבעת
ירוקה ועבה על אצבעו הימנית, והאצבע מורה לכיוונה, והצבע הירוק
של הטבעת זוהר באור יקרות, קצת חולני, קצת לא מפה, ורק הפה
ממשיך לצחוק ולצחוק בלי קול.

עכשיו היא גם מבחינה שהרוח נעלמה לה. בלי לומר ברכת שלום, כך
סתם נעלמה. השדה עוד שופע לקראתה, אך אור השמש מקבל גוון
אדמדם, לקראת שקיעה הוא הולך, והשמש יורדת לאיטה אל מולה,
למרות שאין רוח חצאיתה מתנפנפת, אבל היא לא מרגישה בכך. היא
כבר לא מרגישה כלום. עכשיו רק היא והשדה, מאוחדים לתוך ישות
אחת. היא הולכת עליו, והוא מתמזג בכפות רגליה ומשם מגיע אל כל
גופה, זורם בתוכה בלחישות ליטוף מדהימות, שגורמות לבשרה להפוך
חידודין-חידודין. הוא לא מחמיץ אף את חלקת הגוף הקטנה ביותר,
השדה, לכל מקום הוא חודר ונוגע, מלטף ולוחש, והיא עוצמת עיניה
והרגשת עילפון אופפת אותה, מעונגת כולה ע"י השדה, ורק הוא,
המופלא, עוד מוליך את רגליה, תופס אותן באצבעותיו הענקיות
ומושך הלאה-הלאה. הלאה. השמש מגיעה אל הישורת האחרונה שלה. רק
עוד קרן בודדה של כתום צובעת את האופק בבדידות מזהרת, אומרת
שלום לכל חי וצומח, לשיבולת השדה ולחרדון הנחבא אל כליו.
להתראות מחר, כך הקרן, הגיע זמני להיכנס למיטה הגדולה של הלילה
ולהתמסר לאורו המרדים של חברי, הירח.

צעדיה איטיים, כבדים, אך לא עייפים. עיניה עצומות ואוזניה אינן
שומעות עוד את צלילי המיתרים. הן נדמו, כמו השדה כולו. גם
לטיפותיו חדלו בתוך גופה, ורגליה מצפות למשהו, מישהו, שיחליף
את השדה העצום. והנה, פתאום, בלי התראה, היא פוקחת עיניה.
אישוניה השחורים משחור מתכווצים אל מול אור נגוהות כתום-בהיר,
שזורח מולה, עצום במימדיו, קצוותיו לא נראים, מכסה את פני
האופק כולו, שקט-שקט אך בעל עוצמה אדירה לא מוסברת.

ליבה מנתר במקומו ומודיע לה שהדרך הסתיימה, והיא יודעת. יודעת
שהגיעה ליעדה. רגליה הארוכות כושלות תחתן, מתקפלות כמו גומי,
וברכיה נוחתות על אדמת השדה הכתומה. היא כורעת לפני חלל האור
הענק, פיה פתוח לרווחה, עיניה פתוחות לרווחה. היא גומעת את
הכתום הזוהר אל גופה, מרגישה אותו בכל נימי נפשה. והאור הכתום
רק הולך וגדל, מכסה כל חלקת שדה וכל פיסת שמיים, האופק כולו
נגוה כתום, והיא מושיטה ידה, נוגעת-לא נוגעת בבריכה הכתומה.
תובנה ישנה שוקעת בקרבה. ליבה, סוף-סוף, מלא.