נפוליאון וג'וזפין היו ישובים על הגזוזטרה, אוכלים באיטיות את
ארוחת הבוקר הקונטיננטלית שלהם שהורכבה ממיץ תפוזים סחוט טבעי,
אספרסו כפול, קוראסונים חמים, חמאה, רצועות בייקון וריבת תותים
מדהימה, שסילביה העוזרת הנאמנה הייתה רוקחת בימי הפסחא.
"יש לך..." אמרה ג'וזפין והפנתה את תשומת לב טיגרה, בעלה
לחתיכת בשר קטנה, שהייתה תקועה בין שיניו הקדמיות.

נפוליאון הביט מטה מהורהר אל פועליו העמלניים, שהיו בעיצומה של
תנופת בנייה של הבנק הגדול  ביותר במצרים, אותו רצה לקרוא על
שם אשתו לרגל יום הולדתה ה-27, שחל בשבוע הבא...

כמתנת יומולדת 26 הוא כבש עבורה את מצרים ופתח לה מרפסת שמש
בפירמידה הגדולה ביותר בגיזה על מנת שתוכל לשבת ולעשן למעלה
ביחד עם חברותיה בזמנים שאינו נמצא.

סוף השבוע התיש לגמרי את כוחותיו של נפוליאון,
ממסיבה למסיבה, מההכי גדולות ונוצצות בקהיר.
בלילה חלם על הנערה עם עיני העורב השחורות
שראה אתמול ב"אל קעידה", הדיסקוטק הכי נוצץ בבירת מצרים,
נזכר איך נתן את כובעו למשמרת בשמירת החפצים,
תוך שהוא תוחב את הפיתקית למכנסי הגברדין שלו
וצועד באיטיות למרכז הרחבה, סוקר בדקדקנות את השטח.

כשכמעט סיים ללגום מהסחלב החם שלו,
קלט מייד את המבט המכשף תקוע למעלה,
בוחן את נעלי העור היקרות שלבש.

הוא החזיר אליה מבט.
מבטו החודר הצליח לחדור עד לנבכי נשמתה של שחורת העיניים,
שלפתע החישה ידה אל בטנה, כאילו כאב עז תוקף אותה ומיהרה לסור
אל שירותי הנשים הקרובים.

נפוליאון הוציא את קופסת הכסף מכיסו הפנימי,
שלף מתוכה סיגריה ארוכה והדליק אותה במצית הזהב שלו
תוך שהוא מחייך חיוך ניצחון נוסף.
לעיתים היה עייף מכדי לשחק את משחקי ההיכרות הראשונים.

עוד בצעירותו למד על עוצמת המבט.
כך חסך מילים רבות למכביר.
משנה לשנה שייף את שיטותיו והצליח להפוך זאת לדרגת אומנות,
וירטואוזיות שאף המרקיז דה סאד ודון חואן יחדיו לא חלמו להגיע
אליה.

היה מספיק לו לתת מבט אחד כדי לדעת האם היא שווה את הטרחה...
אולם האשה שלצידו, איתה חיי מזה שנים,
הייתה מלכתו היחידה- ג'וזפין.

את ג'וזפין פגש על כרי הדשא באוניברסיטה בימי לימודיו
הפורמליים, סטודנטית מבריקה ללטינית שאהבה לקרוא בהפסקות שבין
שיעור לשיעור...

תמיד הייתה מתיישבת לה על הדשא, מברישה את שערה החלק,
רוכנת לתיקה, מוציאה כריך וצוללת לעולמות אחרים.
במסיבות הסטודנטים הייתה תמיד המלכה הבלתי מושגת.
אף גברבר לא העז לאזור אומץ ולגשת אליה,
תמיד הייתה רכונה על הבלקון, מביטה על הרוקדים כשכוס המשקה
בידה, מפטפטת עם חברותיה לספסל הלימודים וחולמת בציפייה על
האחד שיכבוש אותה ממש כמו באגדות
זה שיגיע וייתן בה את המבט שיצליח לחדור לליבה.
בלי מילים,
בלי חיזורים,
היא תדע מיד
שהיא שלו והוא שלה.

בימי נעוריה ג'וזפין הרבתה להענות לחיזוריהם של הבנים,
אולם כעבור שבוע או פחות הצעצוע התורני היה מאבד מקסמו והיה
עליה לחפש צעצוע חדש.
מכיוון שהיא לא רצתה להמשיך ולשבור לבבות של חתלתולים,
החליטה לחכות, לשבת ולחכות לאריה שלה,
האריה שאיתו היא תרוץ בג'ונגלים, תשתכשך במים הכחולים
של לגונה מדהימה,
תרבוץ תחת עצי קוקוס ותחלוק איתו מגבת אחת.
לאחר מכן שניהם יתנדנדו להם על הערסל,
היא תשחק בזקנו והוא יגרד לה בגב...

תלמידי הלטינית שבכיתתה היו ספונים תמיד בחדריהם, נוברים
ונוברים בין דפים ומילים, ולא ממש עניינו אותה.
ג'וזפין ציפתה ל-Semana Santa, החג בו תוכל לקבל חופשה קלה
מלימודיה, לבקר את אימה בדרום צרפת ולהעביר את זמנה עם חברי
ילדותה מהכפר.

בלילה שלפני החופשה החלה לארגן את המוצ'ילה הכבדה שלה.
באיטיות ארגנה דבר קטן לתיק גדול, תיק קטן בתיק גדול,
כמו בבושקות קטנות אחת בתוך השנייה התערמה לה המוצ'ילה.

נפוליאון החליט להישאר במעונות וללמוד קצת למבחן
למחרת ביחסים בינ"ל.
הוא פתח את מחברתו, אולם הרעש מהקומה העליונה
הצליח להסיח את דעתו.
עם קצה המטאטא דפק על התקרה,
וכתגובה מיידית על כל נקישה שמע שני רעמי כורסאות.
נפוליאון יצא למרפסת והתבונן למעלה אל חלון הסוררת...

ג'וזפין הייתה בדרכה להחזיר את בקבוקי הבירה שלה למכולת
בטבעיות מלכותית ניגשה לחלון ורוקנה את שאריות הבקבוק
ישר אל פרצופו ההמום.
עלבון כזה לא יעבור בשתיקה,לא,  לא אצל טיגרה.
הוא ניגב בזעם את פניו, פתח בפראות את דלת חדרו והחל לעלות
בסערה מעלה במדרגות, כשאוזניו אדומות מזעם.
בקבוק הזכוכית שהיה אחוז בידה הענוגה נשמט ונפל מידה.
רעש הזכוכיות הקיצו ממשימתו והוא מצא עצמו עומד
פנים אל פנים אל מול עתידו.

דממה השתררה בין שניהם, כשעיניה הירוקות הביטו בעיניו הרושפות.
אף אחד מהם לא פצה פיו.
נפוליאון ניסה לחדור עמוק מעבר לקרנית,
אך שדה האנרגיה של המלכה לא איפשר שום תנועה...

נפוליאון התעשת ראשון, לחץ בנונשלאנטיות על כפתור המעלית
וזרק לה הבטחה, "ארד לקנות לך עוד אחת..."
ג'וזפין חייכה את חיוכה הכובש, הנהנה קלות ונכנסה שוב לחדרה.
נפוליאון עמד המום, מתבונן מעבר לדלת הפתוחה בנערה המופלאה
שמסדרת את חדרה... כל דבר במקומו...
בליבו בערה אש להבה... אש אהבה.

"יקירתי, אני צריך לנסוע..." פנה אליה בתום הארוחה.
ג'וזפין הנהנה בהבנה, היא הייתה כבר רגילה למסעותיו.
לעיתים היה נדמה לה, כי זה היה הדבר שהחזיק אותם כל כך הרבה
זמן יחדיו, הפרידה הזמנית, חוסר הוודאות, המכתבים שגרמו לה
פרפורי התרגשות, הציפייה לשובו של הלוחם שלה...

"לאן עכשיו?" שאלה ברוך ועיניה מחייכות בחמלה.
"Jerusalem" ענה לה ללא היסוס.
אור ניצת בעיניה, את מוחה החלו לשטוף תמונות חיות
מסיפורי "הברית הישנה", אותם למדה בכפר בימי ילדותה.
"אני לא יכול לקחת אותך איתי...", מיהר להגיד תוך שהוא קורא את
מחשבותיה, "יש לי עסק לא גמור עם מושל בית לחם".

"אני מקווה שאין לך תוכניות לכבוש גם את ארץ העבריים..."
ענתה באנחה...
"אני אביא לך את המתנה הכי יפה שאמצא שם",
ניסה באופן שקוף ופתאטי לשנות את הנושא...
"טיגרה..." צמצמה עיניה תוך שהיא מרימה קולה מעט.
"זו נסיעת עסקים פשוטה, אין לך מה לדאוג..." השיב בביטול.
"אני כבר מכירה את עסקי המקרקעין שלך..." השיבה באנחה מנוצחת,
היא ידעה שאין טעם עוד לנסות ולהשפיע עליו וכי ברגע שהוא מחליט
להזיז הר ממקום רבצו- האש שבו תשרוף ותפורר לאבנים קטנות
את כל שבדרכו.
אש להבה שהופכת נהרות זורמים לעננים...

"אני אצא מחר עם שחר..." הכריז, תגובה שגרמה לגבותיה להתרומם.
"כן, ומי זאת שחר?!..."שאלה ספק ברצינות ספק בצחוק...
נפוליאון חייך, הושיט את ידו לג'וזפין, ששמה ידה בכפו, ושניהם
יצאו לטיול רומנטי בפירמידות לבקר את עינו של הורוס.

היה זה ליל ירח מלא. ג'וזפין הייתה ישובה על ספות הזמש
האדומות, מחפשת לעצמה תעסוקה, שתסיח את דעתה מגעגועיה לאהובה.
היא שלחה ידה אל השלט העמוס בכפתורים קטנים,
זה שחיבר אותה אל העולם, והחלה לזפזפ בין הערוצים הרבים.
'הו, הנה חדשות מישראל', חשבה לעצמה,
יהיה נחמד לראות את שרואה אהובה.
אמנם השפה המוזרה שבקעה מהמרקע לא הובנה לה,

אולם היא הצליחה להבין שמשהו רע קרה: אמבולנסים, ניידות,
פצועים, אנשים עם זקנים ופיאות, ילדים צורחים, המולה וזעם,
ובין כל הדם וניצוצות האש פתאום ראתה משהו מוכר.

הנה נח לו שם בשקט על הארץ
מוכתם כולו בדם כובע מוכר,
כובע כחול,
רחב שוליים,
כובע מלכותי.