בס"ד חמישי  12.15   05.08.04

מעולם לא פחדתי ממנו. גם כשהיה שחור וגדול.
אבל הפעם נבהלתי.
עמדנו מספר אנשים לאורך הקיר.  אני עמדתי פחות או יותר בין
האנשים.
חיכינו כולנו לאוטובוס שיגיע.
הייתי בדרכי לרופא השיניים, שעת בוקר.
בבית התזתי על עצמי טיפות מבושם "קליניק אלקסיר". יש לו ריח של
ניקיון.
הפעם הרגשתי מבושמת למדי.
ואז הוא הופיע.
כזה שחור, גדול, וחזק.  
הוא התקרב אלי.  ואני זזתי. הוא התקרב ושוב זזתי.
נבהלתי.
אני מתרחקת והוא אחרי.
מסובב אותי, מעל ראשי, בצדדי.
הרגשתי כמו הוא מחפש אותי במיוחד.
לא ידעתי מי זה אבל ידעתי בוודאות שאותי הוא מחפש.
זה היה משחק מחבואים, תופסת, כשלו היתרון עלי.
לרגע התרחק. וכבר חשבתי זהו, נגמר המשחק.
כל האנשים עמדו שלווים, כאילו לא שמים לב למשחק הרדיפה הזה.
אני סוף, סוף נעמדת לי בנחת והנה שוב כמו מעוף אווירון בא
וכמעט נוחת עלי.
שחור, גדול, חזק.
בסוף ברוב מצוקה התחבאתי מאחורי אחד המחכים בתחנה, איש רזה
נמוך.
"אוף... הוא בא כל הזמן אלי..." אמרתי בפחד אמיתי וחיפשתי
מחבוא מאחוריו.
כאילו הדבר הזה לא יכול למצוא אותי שם.

ואז הבנתי.
היא חיפשה אותי.
חיפשה אותי לומר שלום אחרון ופרידה.
איך תיגלה לפני בביטחון כי אזהה אותה?
מצאה דרך מקורית.
היא רכבה על דבור שחור גדול וחזק.
היא וידאה כי אליו אשים לב.
היא סובבה סביבי, חגה מעלי מצדדי ומאחורי.
לאן שלא פניתי, היא אחרי.
התנהגה בתוקפנות, כמעט באלימות,
כמו אישיותה שהייתה.
דומיננטית, תוקפנית, כמעט אלימה.
ברגע שהסכמתי לזהותה ולקבל שזו היא,
היא נעלמה.
עפה לה לשלום במרחבי השמים.

שלום לך גיסתי.
תהיה לך מנוחה טובה.

איך אספר זאת לבעלך?
הוא כבר אמר לי שהוא לא טוב
"בדברים האלה".
מעולם קשר איתי, לא היה לכם.

לפני לכתך כשהיית עדיין בבית כבר חולה מאד
שלחתי לך ברכות.
ראיתי אותך רוכבת על סוס.
אך רוכבת הפוך. פנייך נגד כוון הרכיבה.
יושבת הפוך על הסוס.
הרקע היה ירוק.
ואז התהפכה התמונה 360 מעלות.
ונעלמה.

כמו שחשבתי הוא לא ידע להגיב על כך.
ואני הבנתי ולא רציתי להכיר בכך.

את רכבת הפוך על סוסך.
את כבר היית בדרך של אל-חזור.
אבל... עדיין שלטת בסוס.
כמו שאכן היה.
עד הרגע האחרון את שלטת ב"חגיגה".
את החלטת מי יבוא להיפרד ומי לא.
ביד רמה נגשת ברופאים
ובבני משפחתך.
בי לא רצית.
בעלך אמר לי לשאלתי אם לבוא:
"SORY, BUT NO"
ואני הייתי סורי, ולא באתי.

אז מה את אומרת לי עכשיו?
למסור לו ד"ש?
אני מרגישה דפיקות לב
אני מרגישה שאני במבוכה
כמו אחד שנקלע בעת צרה
למקום שאסור לו.
אכן, מקומכם היה אסור עלי.
תמיד הרגשתי כאילו פלשתי לתחום לא לי.
שניכם דאגתם לכך, יחד עם אחותי ואמי.

מה לעשות? לא אדע.
אולי בסוף אשלח לו והוא יחליט אם לקרוא או לא.

נ.ב בסוף לא שלחתי. ויותר טוב שכך.