אתה רואה השתקפויות של חלקי פרצופים על המתכות הסוככות על
נורות הניאון הארוכות. ראשך מופנה מעלה ובעיניך מבט ריקני
משהו, בוהה. אתה מזיז את ראשך מצד לצד וחלקיקי הפרצופים נעים
עם ראשך, משמאל לימין, ימין לשמאל. אתה מבחין במישהו מתקרב
ומיד מוריד את ראשך, שוקע בדפים הסתמיים שמונחים על שולחנך,
מתפלל בליבך שהוא לא הבחין בך. ברגע שהוא עוזב את שדה הראייה
שלך, אתה שוב מרים את ראשך, ושוב חלקיקי פרצופים משתקפים על
המתכות - הם לא יכולים לראותך, אך אתה רואה אותם טוב מאוד. אתה
מוחבא בכוך הפינתי שלך, והם בשלהם, אך פניהם עולים מעלה אל אור
הניאון, שחוזר אל עיניך המזוגגות.

צפצוף מהרדיו שמעיד על החדשות מעורר את תשומת ליבך, ואתה מוריד
ראשך וכאילו שוקע ברדיו רק כדי לשמוע שהשעה בסה"כ 2 בצהריים,
מה שמעיד שיש לך עוד לפחות שלוש שעות, לפני שתשים את תיקך על
הגב ותצא אל האוויר המזוהם שבחוץ בדרך הביתה או לכל מקום אחר,
שתבחר ללכת אליו באותו רגע. אנשים נוספים מתחילים לחזור מארוחת
הצהריים, ואתה יודע שהגיע הזמן לחזור ולהתמקד בעבודה שלא
קיימת, בעצם - להעמיד פנים כאילו אתה עובד זו הרי המומחיות
שלך. להעמיד פנים ולספור את הדקות זזות לאט כמו צב, יותר מצב,
כמו צב שבכוונה הולך לאט יותר מהרגיל.

רק אתמול עוד שכבת במיטה הזוגית שלך, לבד, כמובן, והבטת כמו
זומבי בתקרה. החלון היה פתוח ואור השמש חדר מבעד לתריסים
הפתוחים למחצה, כמו גם מעט רוח שנשבה קלילות לחדרך. דמיינת
ציידים על התקרה הלבנה, ציידים מאובזרים בחניתות וכידונים,
למחלצותם סמרטוט מבד חום, כמו בסרט טרזן עם ג'וני וייסמילר
שאתה אוהב, וגופם העליון חשוף לחלוטין, חושף מערכת שרירים
אדירה, והם רודפים אחרי יצור קטן ובלתי נראה, אולי אתה. היה
חם, ורק הרוח המעטה ציננה מעט את גופך הלוהט, העירום. שעת
צהריים היתה, ועייפות בלתי מוסברת נחתה עליך, למרות שהלכת
לישון מוקדם בלילה וקמת רק ב-10, אבל העייפות הזאת לא הרפתה
ואילצה אותך להתפשט לגמרי, לשכב על המיטה ולנסות להירדם. אבל
לא הצלחת. במקום זה בהית בתקרה וראית ציידים פרה-היסטוריים
מטושטשים רודפים אחרי יצור קטן ובלתי נראה, כנראה אתה.

לבסוף אזרת כוח וקמת מהמיטה, עדיין עירום כביום היוולדך (למרות
מה שאמך תמיד סיפרה לך, שנולדת דווקא עם נזם באף) הלכת לסלון,
התיישבת על הספה הבהירה, הבודדה, ופתחת את הסטריאו. מהרמקולים
הגדולים החלו בוקעים צלילי חצוצרה ישנה אך תקיפה. שיערת שזה
מיילס דייוויס, אך לא היה לך כוח לקום לראות איזה דיסק נמצא
בתוך המכשיר. שמת את הרגליים על השולחן הבהיר ועצמת עיניך
באנחת עייפות של זקן, שראה כבר הכל. במוחך המתלהט ראית דמויות
אפילות. היה לילה ללא ירח, אך עדיין ראית בעיני רוחך את
הדמויות השחורות, לבושות בשחורים ורצות ברחוב, שאך זה שטפו
הגשם ומידי פעם אור פנס כתום מבהיק על מדרכתו הרטובה. והדמויות
השחורות רצות במהירות, מנסות להשיג מישהו או לברוח ממישהו אחר,
בלי מטרה או עם, ונקישות נעליהם נשמעות  היטב ברחוב הריק,
שאפילו חתול מרוט אין בו לרפואה, מהדהדות מן המדרכה אל קירות
הבניינים וחוזר חלילה. וראית אותם היטב, והם לפתע הסבו מבטם
תוך כדי ריצת האמוק שלהם והביטו ישר אל תוך עיניך, וראית כי
עיניהם שחורות ודימית כי אין בתוכן נשמה, כמו שאמור להיות
בעיני אנשים נורמליים, וניסית לעורר את עצמך מן
החלום-בלהות-של-שעת-צהריים שתקף אותך ככה סתם, בלי התרעה מראש,
ורק בקושי, אחרי מאמץ גדול ומיקוד כל כוח הרצון שיכולת לאזור,
הצלחת לפקוח את עיניך ולחזור למציאות של הסלון שלך ושל מיילס
דייויס מהרמקולים.

הסתכלת על עצמך במבט חושד וגילית, להפתעתך, שעודך עירום על
הספה, ממש באותה תנוחה בה עזבת את עצמך לפני מספר דקות. הבטת
בשעון הבוהק של הוידאו וגילית שלא מספר דקות אלא חצי שעה תמימה
חלפה, ולא הבנת איך יכולת לשקוע בסיוט שכזה כל-כך הרבה זמן,
כשלך זה נראה כמו לא יותר מעשר דקות. "הזמן מתעתע בכולנו",
נזכרת באיזה משפט שקראת באיזה ספר, וגם בי, חשבת לעצמך, מסתבר.
או-אז קמת מהספה והלכת לעבר המטבח, חושב לחטוף משהו מהמקרר, אך
כשפתחת אותו גילית שהוא כמעט ריק - חוץ מקרטון חלב דל שומן,
גבינת קוטג', פסטרמה שעבר זמנה ושני תפוחים ירוקים - לא היה בו
כלום. זה לא היה צריך להפתיע אותך, אך בכל זאת הופתעת. "לא
עשיתי קניות אתמול?" שאלת את עצמך, אך לא הצלחת לזכור בבירור
אם עשית אמש, אולי בגלל שהלכת לישון מוקדם מהרגיל. "אני לא
מתכוון לאכול קוטג' לארוחת צהריים", אמרת לעצמך, ובאמת, הרמת
את השפופרת וחייגת לאיזו פיצריה לעשות הזמנה.

חזרת והתיישבת על הספה והתחלת מעיין בעיתון של סוף השבוע,
כשכעבור 10 דקות הקפיץ אותך צלצול הפעמון של הדלת. צעקת "רק
רגע!" ומיהרת אל החדר לשים משהו על עצמך - לא נעים לפתוח את
הדלת לשליח של הפיצה עירום לחלוטין. זרק על עצמך תחתוני בוקסר
ירוקים, עליהם שמת מכנסיים קצרים ועל גופך לבשת חולצת טריקו
דהויה. מיהרת חזרה לדלת הכניסה והצצת דרך חור המנעול. חדר
המדרגות היה ריק. הבטת שוב, ושוב - חדר המדרגות ריק מאדם.
צמרמורת אחזה בך לפתע והיית חייב להתיישב על הספה כדי לא
להסתחרר. האם אני מתחיל לשמוע קולות שלא קיימים? שאלת את עצמך
אך לא מצאת תשובה הולמת או הסבר הגיוני. המשכת לענות את עצמך
בשאלה הזו עד שכעבור חצי שעה הקפיצה אותך דפיקה חזקה בדלת
ומיהרת אל חור המנעול. הפעם עמד שם שליח הפיצה. "איחרתי ב-10
דקות, ולכן מגיע לך בקבוק שתייה חינם".

כשגמרת את הפיצה, הלכת לישון ולא התעוררת עד הערב. שינה כבדה
ללא חלומות. כשקמת, הכנת לך ארוחת ערב של לחם עם קוטג' וצפית
בחדשות. שום דבר מעניין. קירות הבית פלטו את חום היום והפעלת
את המאוורר בתקווה שישיב את רוחך. כשסיימת את הארוחה, קפצת
מחלון הסלון. אתה גר בקומת קרקע כך שזו לא היתה בעיה גדולה וגם
לא קרה לך כלום. סנדליך נגעו באדמה הקשה ורגליך התחילו לרוץ
מאליהן, מקיפות את הבניין הישן אל מדרכת הרחוב הקטן בו אתה גר,
ולא עצרו גם שם אלא המשיכו לרוץ הלאה לאורך המדרכה והרחוב,
מידי פעם פונות ימינה או שמאלה אל רחובות קטנים אחרים, ולמרות
שכפות רגליך דאבו מן האספלט ומהסוליות הדקות של הסנדלים, תחושה
פנימית חזקה הורתה לך לא לעצור אלא להמשיך לרוץ מהר ככל
יכולתך... אסור לעצור, אסור... הרי הם מאחורי, הם אפילו מצדדיי
והם תיכף שולחים ידם לגעת בכתפי, לקחת אותי איתם... ואני לא
רוצה ללכת איתם... אני הרי יודע שאסור לי בשום פנים ואופן ללכת
איתם, אסור לי להיתפס על-ידם... חייב להמשיך לרוץ עד... עד...
עד מתי?
עד שאור הירח, שהשתקף בבריכה המלאכותית שבאמצע הגן, פגע בעיניך
וניער אותך ועצר אותך לבסוף מן המרוצה הבלתי פוסקת, גופך רועד
ממאמץ, פניך אדומות ומיוזעות, כפות רגליך נפוחות וגופך תשוש
לחלוטין. מצאת לך ספסל עץ להתיישב עליו, להירגע מן הריצה,
השענת ראשך לאחור ועצמת עיניך. גופך לא עמד לך ואחרי כמה דקות
שקעת בשינה עמוקה, נטולת חלומות.
התעוררת בעזרת אור השמש, שחדר מבעד לתריסים הפתוחים למחצה
שבחדרך. הרמת ראשך וראית שכבר די מאוחר. קפצת מהמיטה, התלבשת,
צחצחת שיניים ומיהרת לעבודה, משתדל להימנע מפקקים ידועים.

ועכשיו אתה יושב על הכיסא המסתובב שלך, מביט בחלקיקי הפרצופים
שעל המתכות הסוככות על נורות הניאון הלבנות, נהנה באיזושהי
צורה מהעובדה שהם זזים כל אימת שאתה מזיז את ראשך.
הזמן זז לאיטו, מתעקש להתעלל בך בדרכו המיוחדת. שלוש, ארבע...
עד מתי תוכל להעמיד פנים?
עוד שעה ואני כבר לא פה, כך אתה חושב, ולא יודע כמה אתה צודק.
בעשרה לחמש אתה מכבה את המחשב, מכניס את הדפים למגירות והולך
לשירותים. אתה בודק שאין אף אחד בתאים האחרים ונכנס לתא הראשון
מימין. אתה מוריד את מושב האסלה ומתיישב, משעין ראשך על הקיר
מאחורה.
הדלת הירוקה של השירותים נעלמת לאיטך בעודך עוצם עיניך, נותן
מרגוע לגוף ולנפש, לפני החזרה הביתה. אבל לפתע אתה שומע חריקות
מדלת הכניסה, ידית נלחצת למטה ומישהו פותח את הדלת. צעדים
חרישיים עוברים ליד הכיור, מתהלכים לאורך התאים, משמאל לימין,
והם תיכף מגיעים מחוץ לתא שלך. את עוצם עיניך ומתכווץ כמו ילד
קטן שחושב שאם הוא לא רואה כלום, אז גם אחרים לא יכולים לראות
אותו. הצעדים עוצרים בדיוק מחוץ לתא שלך ואצבעות כבדות מטופפות
על דלת הברזל הירוקה. כולך רועד, עיניך עדיין סגורות, ואתה
יודע שהנה, סוף-סוף הם עלו עליך. כל שנשאר לך לעשות זה לחכות
שתיפתח הדלת בפראות, יד שחורה תישלח לעבר גרונך ותניף אותך
כאילו היית חסר משקל היישר לידיהם הארסיות. הם מחכים רק לך,
שתבוא עימם. רק שתבוא.

אבל שום יד לא פותחת את הדלת. מדוע הם מתמהמהים, אתה חושב
לעצמך בשארית הכוח שעוד נותר לך לחשוב, אבל לא רוצה לדעת את
התשובה, רק מקווה שהמצב יימשך כמו שהוא ושמישהו כבר יבוא להציל
אותו ממצב הביש אליו נקלע. לפתע נפסק הטיפוף, הצעדים החרישיים
מתחילים לחזור חזרה באיטיות לעבר הכיור, ידית נלחצת מטה וחריקת
דלת הכניסה נשמעת. דממה.
אתה מחכה עוד כמה דקות בטרם אתה פוקח עיניך, מיישר גופך מן
המאמץ של הישיבה המכופפת. אתה קם בשקט-בשקט, יוצא את התא,
ורואה כי אין איש לידך, גם לא ליד הכיור. אתה פותח את דלת
הכניסה לשירותים ו... מוזר, מדוע כיבו את האורות במסדרון? הכל
חשוך פה! אתה הולך בצעדים מהירים, מפוחדים, למקומך, מביט בשעון
ורואה שכבר שבע בערב. אין איש בכל הבניין, האורות אינם דולקים,
אתה לבדך עומד ותוהה איך חלף לו הזמן במהירות שכזו. כשתקבל את
דו"ח השעות החודשי, תשמח לעצמך על כל השעות הנוספות שאתה עושה
מידי יום - איזה כוח רצון יש לי! תתגאה בעצמך -  אך עתה הגיע
הזמן ללכת הביתה, הרעב כבר מתחיל לקרקר בבטנך וגם שפתיך יבשות.


כשתגיע הביתה, תתפשט עירום. אתה לא יכול לסבול את חום הקיץ.
תכין לעצמך ארוחת ערב צנועה מהשאריות שבמקרר, ותשקע בחצוצרה של
מיילס דייוויס או של צ'ט בייקר. הספה הבודדה שבסלון דירתך מחכה
לך, היא יודעת שאתה תמיד מגיע בסופו של דבר, גם אם לפעמים אתה
מתעכב קצת.