+אמא, אני יודע שזה לא הזמן להלאותך כשאת שוכבת על מיטת בית
החולים והמוניטור מהבהב את שכולנו יודעים. אבל בכל זאת אני
מבקש לומר לך דברים אחרונים, מכל הלב, הבטן והנשמה.
על מנת שסופך לא ישיג את סוף דברי, אציין כבר בהתחלה שאני אוהב
אותך.
אמא אני אוהב אותך מאוד. התחושה שאופפת אותי עכשיו היא כאילו
חי אנוכי על החמצן האחרון שבראותייך. כן, עד כדי כך אני אוהב
אותך ואני מיצר על שרק עכשיו את זוכה לשמוע את זה ממני,
לראשונה בחייך ובעצם בסופם.
אני רוצה לשתף אותך בתופעת טבע מדהימה, בנוגע להילכות הלביאה.
את יודעת, שלביאה אשר גוריה מאויימים על ידי זר, תתקוף אותו
בעור שיניה ותאבק בו, גם אם לבסוף תאבד את חייה?
זה האינסטינקט האימהי החזק כל כך. אינסטינקט הגובר על כל
רציונל או יצר ראשוני אחר. אפילו על יצר הקיום. לרגש החזק
שמנחה את הלביאה קוראים אהבה. אהבת אם ליתר דיוק.
כשקראתי את המאמר הזה בנשיונל גיאוגראפיק, בכיתי. כן. היית
מאמינה שאני, מסוגל לבכות ממאמר שבנשיונל גיאוגראפיק? בכיתי כי
באותה השנייה הבנתי שאת לביאה בעצמך, אבל אני כנראה נחשבתי
לגור זר בשגר.
אני מצטער שאת פעימות ליבך האחרונות מלווה המירמור שלי, אבל
מאחר והטירוף החל מזדחל אל מרכז עצבי, חשתי צורך בלתי נלאה
לסור אל מיטת חולייך ולפרוק מעלי מטען בן שלושים שנראה טוב
מידי לגילו.
מצחיק, מגיל שבע ליוותה אותי מחברת שבה רשמתי את כל הדברים
שרציתי לשאול אותך. עשרים ושלוש שנים הקפדתי למלא אותה והיום
ביום האמת איבדתי  אותה באוטובוס. אני מניח שמי שיימצא אותה,
יזרוק מייד, כי היא נראית מאוד טיוטאטית, בערך כמו התחושה שלי
כלפי עצמי. מה עוד? כן, אני לא הומו.
-די.
+מה, אמא? אמא את שמעת אותי עכשיו לכל אורך הדרך, נכון?
-נכון, שמעתי.
+אמא, עכשיו את יכולה לומר הכל, אין כאן שומעים, רק אני, אני
מבקש שתסבירי לי באמת, למה לא הצלחתי לשאוב מצידך אהבה?
-כי לא שחררתי לך שכזאת, לא אהבתי אותך, גם עכשיו אינני אוהבת
אותך, ללא טינה, ללא הסבר ואפילו ללא צער. אני מוצאת לנכון
לענות לשאלתך. הממ, אתה בוכה עכשיו, נכון? דווקא יפה לך
לבכות.
אני ממש מרגישה מתה, אני עדיין חיה?  אתה שומע אותי עכשיו?
+כן אמא, אני שומע אותך, את חיה.
אמא, אני מבקש לחוש את שפתותייך על המצח, האם תתנגדי?
-לא אתנגד, כי אין בי הכח.
+אמא, אני חייב להבין, איך זה שגם בדמך האחרון, מתחלקים תאים
של ניכור?
הרי בפחות מאמץ יכולת לרמות אותי והייתי מאמין ומקבל כל
התנצלות, עד כדי כך את שונאת אותי?
-כן, עד כדי כך אני שונאת אותך ואין לי הסבר, זה לא הגיע לך אך
יחד עם זאת אין בי צער ולהיפך הוא. אני מעוניינת שתדע זאת.
למען ההגינות אציין שאם תחליט ליטול בעצמך את חיי כי הדבר ינקז
ממך זעם, עשה זאת. זה המקסימום שאוכל להעניק לך. לא בשם
מצפוני, אלא בשם הצדק לפחות.
חנוק אותי, כן חנוק אותי.