הבית ריק.

אף אחד לא כאן, וגם את לא.
היום קברנו אותך, אהובתי.
רק כמה שעות לפני זה הלכנו את ואני לישון במיטה שלי, כמו
תמיד.
רציתי להגיד לך תודה, על שהיית איתי ב-13 השנים האחרונות. תודה
שהיית אהובתי, ושאהבת אותי.

התעוררתי בחמש בבוקר וחשבתי שאת מתה. קראתי לאבא מהר. הוא הרים
אותך, הניח אותך על הרצפה בעדינות, אבל לא יכולת לעמוד. נשכבת
לך והסתכלת עלינו. הלב שלך, שתמיד פעם כל כך חזק ומהר, והיה
אפשר לראות אותו פועם וגם לשמוע אותו (כי נעשית כל כך רזה בזמן
האחרון), דפק חלש. אימא התעוררה ובאה ללטף אותך. דיברנו עם
צבי, סיכמנו שנביא אותך אליו, ונגמור עם הסבל הזה שלך, מסכנה
ויפה שלי.

אימא ואבא כל הזמן ביקשו שאאט, לא נתנו לי לעבור באדום. בפנייה
לרחוב יסמין את מתת לאבא בידיים במושב האחורי.
כמה שאני אוהבת אותך. את הכי יפה וחכמה בעולם. את הכי עדינה
ומבינה. הכי צנועה, הכי אמיתית. סבלת בשקט, והתמודדת בגבורה עם
כל הצרות שנחתו עלייך. אפילו ברגעים הכי קשים חייכת, וקשקשת
בזנב להראות לנו: "הנה, אני מקשקשת, הכל בסדר".

לעולם לא אוכל להגיד "טיול" חזק, רק בלחש, כדי שלא תשמעי בטעות
ותבואי בריצה ותקפצי על הדלת, אפילו אם רק עכשיו חזרנו
מ"טיול".
לעולם לא אוכל לשבת לאכול בלי להכין לך משהו קודם. בלי לנסות
לשכנע אותך לאכול קודם, כי רזית כל כך.
לעולם לא אוכל עוד ללכת לישון באהבה ובנחת איתך, לידי, מחממת
אותי בלילה. מהיום אני לבד במיטה. מתגעגעת אליך, אהובתי. האור
שבחיי, האושר שבליבי. ועכשיו את עטופה במגבת שלך וקבורה בחוות
דניאל. רחוקה ממני כל כך. קר לך? חם לך? אפשר לבוא לשכב לידך?
אני אלטף אותך, שלא תפחדי.
שיכסו גם אותי בחול, בבקשה.

תודה על שהיית אחותי ושגדלת איתי. תודה שהופעת בחיי, כשעוד
פחדתי מכלבים, ושגילית לי את העולם הקסום הזה שלכם. כמה
דיברנו, כמה צחקנו.
כשהבאנו אותך, ישבתי באותו מקום שאבא ישב איתך באוטו היום
בבוקר. את התיישבת לידי, צעקתי מפחד וצחי לקח אותך והושיב אותך
לידו. לא עברה שניה וכבר נצמדת אלי חזק, שוב, מפוחדת ולא מבינה
לאן לוקחים אותך.
איך השנים עברו מהר. איך היית בת שנתיים ושלוש ושבע ועשר. איך
היית רצה לעבר התריסים בסלון ברעננה, כשרק היית שומעת את
המכונית שלנו חונה. איך היית מייללת ושורטת את הדלת, עד שאימא
היתה עולה. איך היית קופצת בהתלהבות. איך היית שונאת חתולים.
איך גם בזקנתך, רק שלשום, פתחת בריצה מטורפת אחרי חתול. אז
נזכרת שאת כבר לא יכולה לרוץ ועצרת מתנשפת, שחררת נביחה
סימלית.

את חלק ממני, ואני אוהבת וזוכרת אותך לעד. לעולם לא אשכח אותך,
את יופייך, את חכמתך, את העדינות הכובשת. את הליקוקים
והנישוקים שלך. איך היית קמה פתאום מהשטיח, באה אלי ומנשקת
אותי עם האף שלך, ואז חוזרת לשטיח. אלה היו הנשיקות המתוקות
ביותר שידעתי.
אתגעגע לרחרוחים ולהרהורים שלך. לחיפוש שלך אחרי העצם, ולאושר
שהציף אותך כשמצאת אותה, הבאת אותה לשטיח ובמקום ללעוס אותה
כמו כלבה נורמלית, היית מתגלגלת עליה, מגרדת את הגב. לדפיקות
שלך בדלת. איך היית מגרדת בעדינות עם הציפורן את הדלת, ועומדת
שם בסבלנות, מחכה שאפתח אותה. וכשפתחתי אותה, מצאתי קשקושים
בזנב וליקוקים. אהובה יקרה.
איך אוכל להמשיך לחיות?
הכל חסר טעם וצבע בלעדייך. הכל חסר משמעות.

אני לא יודעת מה לעשות. אני מחפשת אותך בחדרים, על המיטות, אבל
את לא כאן.
את לא כאן, ולבור שנפער בליבי אין תחתית. הכאב האינסופי הזה,
אני לא יכולה לנשום. האהבה האינסופית הזאת.
כל הפחים שלנו עדיין סגורים, המכסים חסומים בצורה מאולתרת, רק
שלא תבואי ותגנבי את הטישואים שלי. המים שלך מחכים לך. החטיפים
שאבא קנה לך וכל כך אהבת. השטיחים קוראים לך. רק אתמול הכנתי
לך עוף, שיספיק גם להיום. אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה?
אולי כל עוד היינו מכינים כל יום עוף ליום אחד בלבד, היית
נשארת איתנו? אולי לא היינו צריכים לקחת אותך לצבי לפני
יומיים, שישאב לך את המים מהריאות? כי כל כך נלחצת כשהיינו
אצלו, ולא ידעתי מה יותר גרוע: המים בריאות או דפיקות הלב
המטורפות שלך, שהיו גורמות לעוד מים בריאות מיד אחרי זה...
אהובה יפה שלי. איך אפרד ממך?
לא יכולה להיפרד מאחותי.
אולי עוד תחזרי. אולי אבא רק יצא איתך לטיול ארוך.

איך אהבת אותי, למרות כל הרוע שזרעתי מסביב.
אהובה, לפחות את כבר לא סובלת.
אזכור אותך לעד,
ואוהב אותך מכל הלב,
ואשמור ואגן מפני כל אלה שצחקו עלייך,
ואספר ואראה תמונות,
ואחשוב עליך כל הזמן.

לילה טוב, הכלבה הכי מדהימה בעולם.
לילה טוב, נסיכתי, סטפני.

12/4/91 - 4/8/04
תודה שהיית אחותי ושגדלת איתי.
אני אוהבת אותך ומקווה להצטרף אלייך כמה שיותר מהר