זה לא הזמן וזו לא השעה,
זו פשוט אותה התחושה הרגילה.

אותה תחושה שחוזרת אחת למי-יודע כמה,
ומזכירה לנו את משמעות המילה "למה".

למה ישנם אנשים בודדים,
שיושבים לפעמים שעות ובוהים?

למה מולם יושבים אחרים,
שעושים בדיוק את אותם הדברים?

שני הקטבים כמו מזרח ומערב -
"קרובים רחוקים", אך לעולם לא נפגשים.

יש עליות ויש מורדות,
יש הרים, גבעות, שדות,
ואפילו כמה שדרות.
האם בין כל הנוף המושלם,
הגורל לא יחבר בין שני בני אדם?

ושוב,
עם עלות הזריחה,
תחלוף לה אותה תחושה מוזרה:

יצטלבו מבטים,
יסתננו חיוכים,
אבל האנשים -
לעולם ישארו בודדים...

עד שיד הגורל,
גם בנו תפגע.
אם לטוב ואם לרע.

ננסה לפתוח חיים חדשים,
או אולי נזכה להיות יחד רק בין המתים?

ועל כל אלה ועוד,
נמשיך להגות ולהזות,
עד שנמצא דברים אחרים לעשות...