"שעה שש, רציף ארבע... שעה שש, רציף ארבע... שעה שש, רציף
ארבע... בסדר, אני אזכור את זה."
שעה שש, רציף ארבע. עכשיו השעה חמישה לשש. אני ברציף ארבע והיא
צריכה להגיע עוד חמש דקות. אני מסתכל מסביב ורואה ריח של שתן.
בפינה ממול עומדת איזה מישהי, שנראית כמו אמא. חצאית מיני
ורודה וחולצת תחרה בצבע תכלת עם מחשוף ענקי. קודם היא אמרה לי
שעולה 200 שקל, שזה ממש יקר, וממילא אני צריך לפגוש אותה בשש.

האוטובוס שלה מגיע. "אני אתן לה נשיקה על הלחי, כשהיא תרד".
ככה בטבעיות, זאת תהיה פתיחה טובה. יורדת זקנה עם איזו מזוודה
על גלגלים, שיותר כבדה ממנה, וכמעט נופלת. 'אני צריך לעזור לה
עם המזוודה, לעזאזל!'

- "תודה, חמודי, תודה. יברך אותך השם." היא אומרת במבטא מרוקאי
מקרטע.
'לעזאזל! גם לעזור לזקנה וגם הפצצות של דתייה!'
- "גם אותך, גברת! ותהיי בריאה."
- "ברוך השם, ברוך השם יברך אותך."
אני מניח את המזוודה. 'אוי, נו! היא הולכת לספסל'... בזמן שאני
מסתובב לכיוונו עם המזוודה אני קולט אותה יורדת במדרגות. השיער
שלה צבוע באדום, הוא אסוף וקבוצת שערות אחת יורדת על הפנים.
'זה לא מקרי' אני חושב. גופייה תכלת, מחשוף. 'כמו הזונה'. חזה
שזוף, גדול, יפה. תליון עגול בצבע לבן. קצת בטן בחוץ, שזופה,
עם עגיל בטבור. קטן עם אבן זוהרת בצבע בורדו יפה. חצאית לבנה
צמודה עד מתחת לברך, רגליים חלקות וכפכפים. "לעזאזל, היא
יפה!".
אני חוזר בראש על התיאור הזה כשאני מניח את המזוודה של הזקנה,
כנראה עם בעלה המת, ליד הספסל. 'לנשק אותה על הלחי'.
- "תודה, חמודי..."
- "בבקשה, גברת!" אני מנסה להסתובב. הגברת תופסת לי את היד.
- "י-ב-רך אותך השם! ילד טוב, יברך אותך בבריאות והצלחה, יברך
אותך הקדוש ברוך הוא..." נפלתי לבור ללא תחתית.
- "תודה, גברת, תודה."
אני מסתובב סוף סוף רק כדי להיבהל ולקפוץ אחורה, כשאני קולט את
הפנים שלה צמודות לשלי. 'לעזאזל!' נראה לי שדרכתי על הזקנה.
אני מסתובב. היא נאנחת מכאב, והיא עדיין עומדת מאחוריי.
-"אני מצטער, גברתי! לעזאזל! אני מצטער... את בסדר?"
-"בסדר בסדר..." היא מייללת... בנסיבות אחרות הייתי נשאר
ומתענג על הכאב שלה, אבל הזמן דוחק והגורל צוחק לי בפרצוף.
-"אני ממש מצטער, גברתי..." אבל היא בשלה, ואני, בטיפות המצפון
האחרונות שעוד נותרו לי, מתכופף לראות אם הרגל שלה בסדר,
ומשאיר אותה מאחורי, לבהות ברחוב המטונף.
"אתה יודע" היא אמרה לי בטלפון, "זאת תהיה הפעם הראשונה שלי
בתל אביב".

- "הייתי באיזה מועדון בבאר שבע עם חברות..."
- "אה... ואיך היה?"
- "כיף... שתיתי מלא ורקדתי... היה מצחיק, התחילו איתנו מלא
בנים..."
- "אה... גם איתך התחילו?"
- "כן... אחד התחיל איתי, נצמד אליי מאחורה. זה היה די מגעיל,
הרגשתי את הזין שלו עומד."
- "איכס... אז מה עשית?"
- "סתם, העפתי אותו"
- "אהא..."

היא בוהה החוצה דרך החלון. ואני מסתכל עליו גם ומתמקד בהשתקפות
שלה בו. אני רואה שם את העיניים הגדולות שלה בוהות החוצה.
ירוקות ועגולות. הפה שלה, ככה נדמה לי, נשאר באותה צורה בדיוק
מהרגע שבו ראיתי אותה בתחנה. היא מסתכלת על הסנדלים שלה ואז
לרגע קל עליי, ושולחת יד אל הקוקו לפזר אותו. היא סוגרת את
הסיכה בחזרה ויוצרת צמה בצד שמאל של הראש, שיורדת לה על הכתף
וחושפת את הצוואר. "לבן..." אני ממלמל לעצמי, "לבן וחלק".

'תסתכל עליה. תסתכל. זה משהו שחשוב לזכור. תסתכל עליה. ותזכור
גם שהיא מסתכלת עלייך בחזרה.'
- "את יודעת משהו?"
- "מה?"
- "את ילדה ממש יפה". לפעמים צריך לדעת להגיד את האמת.

אנחנו יורדים בטיילת. אני עומד בשקט, האוטובוס נוסע, ואנחנו
לבד.
- "הים" היא לוחשת.
- "אני הכי אוהב את הים"
- "אתה חמוד"

אנחנו צועדים על החול יחפים. היא מסתכלת מסביב. מדי פעם מגיעה
אליי ובוחנת אותי לרגע שלא נגמר, ואז ממשיכה הלאה, משאירה אותי
לשנייה עם הצוואר שלה. והמחשוף.
- "את רוצה לעשן?"

אני משלב רגליים למזרחית. מסתכל עליה. העיניים שלה מורמות
בזוית כזאתי, כמו הראש, מקשיבה לגלים.
גם אני מקשיב. מקשיב לה מקשיבה להם.
היא מניחה את הבאנג על החול ומפזרת ענן של עשן לבן סמיך. ואז
היא מסתכלת דרכו ומתחילה לצחוק.

- "אני שמח שבאת."
- "מה עושה אותך כל כך שמח?"
- "שבאת..."
- "זה משמח אותך?"
- "כן, את קצת צינית."
היא מתעלמת.
- "מה בזה משמח אותך?"
- "לא יודע... אני אוהב להיות איתך." אנחנו מסתכלים אחד על
השני, ואז היא מחזיקה את החול בידיים ומסובבת את עצמה
לכיווני.
- "אף פעם עוד לא היינו ביחד, עד עכשיו..."
- "נכון... ובכל זאת אני אוהב להיות איתך! מה תגידי על זה???"
- "שאתה טיפש."
- "את יודעת משהו, ידעתי שתגידי את זה."
- "כן?" היא מחייכת קצת. "איך ידעת?"
- "כי אני מכיר אותך". היא מסתכלת עליי. השפתיים שלה זזות קצת,
כאילו מנסה להגיד משהו, ואז היא עוצרת ושותקת כמה שניות.
- "מה אתה יודע עליי?"
- "אני לא ממש מסוגל להסביר את זה, אבל אני מבין. הבנתי את זה
ברגע שהקשבת לים". היא שותקת.
- "הקשבתי לבאנג"
- "מה זה משנה?" שוב עוברות כמה שניות של שתיקה ואני בוחן
אותה, מכף רגל ועד ראש, דרך כל ירך ומותן. 'לעזאזל, היא
יפה!!!'. היא חושבת עוד רגע.
- "כנראה שזה לא..."
- "אתה יודעת משהו?"
- "מה?"
- "את ילדה ממש יפה..."

- "אתה יודע" היא אומרת, "בעצם כל היקום הוא רק תדרים שונים של
אנרגיה. אנחנו, אני ואתה, הים, החול, החשיש והבאנג, אנחנו
כולנו אותו דבר. אנרגיה בצורות שונות". אני מסתכל על הים, מחבק
אותה ביד אחת ומחזיק סיגריה בשנייה. הציפורים הראשונות של
הבוקר מתחילות לצייץ, ואת הכוכבים מחליף הצבע המוזר הזה, שיש
בין הלילה ליום. הרוח החמה מלטפת לי את הפנים.
- "גם צבע זה תדר" אני אומר.
- "בטח" היא מתחילה שוב, ואני לא מבין איך היא לא עייפה מלדבר
כל הלילה. "אתה יודע שפעם היו שני אנשים, לאחד קראו גטו, ולשני
מרסיינס, ושניהם פיתחו תיאוריות של צבע. הראשון, גטו, היה
צייר, והשני - מרסיינס היה מדען. הוא חקר צבעים ועשה ניסויים
במעבדה בזמן שגטו היה אוכל פטריות הזייה ומצייר. שניהם ציירו
עיגול של צבעים וטענו שהעין מאזנת בין הצבעים על ידי זה שליד
כל צבע היא רואה גם את הצבע ההפוך שלו! אתה קולט?! אחד היה
אומן והשני מדען, ושניהם הגיעו לאותה מסקנה!!! זה מדהים..."
"בטח" אני אומר, ולא רק כדי להישמע חכם, אלא גם בגלל שאני באמת
כזה - "הרי גם המדע וגם האומנות זה פשוט שפות שונות של אותו
הדבר. כמו כל דבר. כמו הפסיכולוגיה והקבלה, והאסטרולוגיה
והרפואה. הכל שפות שונות לאנשים שונים. אולי קצת כמו מה שאמרת
על התדרים."
- "ותקשיב" היא ממשיכה וזה לא מפריע לי בכלל, "אתה קולט? הצבע
שאתה רואה זה מה שקורה כשהתדר שהוא אתה נפגש עם התדר שהוא
הצבע, או האור". אני מסתכל עליה, והיא מחזירה לי מבט, רק
מוודאת שאני בסיפור. "בעצם כל חוויה שאתה חווה היא מפגש בין
תדרים, כל מה שאתה מרגיש, חושב, ותופס הוא מפגש בין תדרים שאתה
חווה כעצמך..."

היא חושבת קצת, אני מסתכל עליה ואז מתיישב מאחוריה, רגל בכל צד
שלה, מחבק אותה עם שתי הידיים ומניח את השפתיים שלי על כתף
שמאל שלה, ליד הצמה.
- "ואיך זה להרגיש שאת תדר?"
- "מה? מז'תומרת?"
- "איך זה להרגיש שאת תדר?
- "אי אפשר להרגיש שאתה תדר...!" היא מתחילה לצחוק בשקט והבטן
שלה קצת רועדת...
- "אה..."
- "המפגש בין התדרים הוא מה שקורה - אתה לא אחד מהם אלא מה
שקורה כשהם מתאחדים."
- "מתאחדים?"
- "לפעמים, לפעמים לא, לפעמים משהו. אבל מה שמשנה הוא שמה שאתה
מרגיש הוא מה שאתה. ומה שאתה מרגיש הוא מפגש בין תדרים. אתה לא
יכול לחפש מי מהם הוא אתה. זה כמו שילד ינסה להחליט מי, מבין
שני ההורים שלו, זה הוא."
- "אז מה כל הסיפור הזה עם התדרים שווה?"
- "שווה?" היא עוצרת. שמה את היד על השפה וחושבת כמה שניות.
"אין פה חוויה אלא ידיעה. זה לא משנה כלום ממה שאתה."
- "הבנתי..." היא פותחת רגליים ומניחה אותן על שלי. משעינה את
הראש אחורה, על הכתף שלי, ומסובבת אותו לכיווני... אני מסתכל
לה על השפתיים, עכשיו היא כבר ממש קרובה... ואלוהים, כמה שהיא
יפה...

- "מתי אני אראה אותך שוב?"
- "כשאני אוכל, למרות שאני שונאת את העיר הזאת..!" צודקת.
- "בקרוב!"
- "טוב... ותתקשר אליי, אה? אחרת אני אשנא אותך"
- "אני אתקשר, בטח שאני אתקשר, אל תדאגי" אני מחייך אליה.
"ואני אראה אותך בקרוב!"
- "בטח" היא נותנת לי נשיקה על הלחי ועולה לאוטובוס.
- "עוד שבועיים!" אני צועק, חצי צוחק חצי מתחנן.
- "קו שש שעה ארבע" היא אומרת. "אגב, אתה יודע שאין לי טלפון
שם ושלא נוכל לדבר באמת..."
- "אני יודע... אבל בכל זאת רציתי להגיד."
- "אני יודעת..."
- "אבל אני לא דואג, כי אני אכתוב לך, ואני בטוח שתחזרי. קו שש
שעה ארבע!" הדלת נסגרת. אני דופק עליה בלחץ והיא נפתחת.
האוטובוס מתניע בקול של פיצוץ. "ועוד משהו!!!"
- "מהר! מה?"
- "גם בפעם הבאה תשימי את הבושם הזה!" היא מחייכת.
הדלת נסגרת והאוטובוס נוסע. אני מניח את התיק ומסתכל עליו במבט
סהרורי... ענן של פיח שחור מכסה לי לרגע את הפנים.