סוף מעשה במחשבת תחילה.
אבל אולי אנחנו פשוט לא צריכים לחשוב.
לא הייתי צריך לחשוב, אף אחד לא צריך לחשוב.
לחשוב זאת התכונה הגרועה ביותר של בני האדם.
מחשבות יוצרות מלחמות, קנאות, שנאות ובסוף מובילות גם למוות.
אם לא היינו חושבים, זה לא היה קורה.

"...הרכבת סטתה ממסלולה, תאונה נוראית שגרמה למותם של יותר
ממאה איש..."

שמעתי את הרדיו שהיה באזור התאונה, ישבתי שם עם בגדים קרועים,
גופי כולו שרוט וחבול.
כן, זה קרה.
רק בגלל מחשבה.
חשבתי שזה לא יקרה.
פעם הייתי נהג רכבת, כן.
פעם.
לפני פחות מיום.
זה לא היה יום מיוחד, לפחות לא חשבתי שהוא יהיה כזה.
נהגתי, אהבתי לנהוג ברכבת, זה נותן תחושה אדירה של חופשיות,
הידיעה שאני נוהג בכלי כה גדול ושאנשים כה רבים בו, נהניתי
לנהוג ברכבת.
נכון שלא הייתי צריך לעשות הרבה, אבל זה מה שתמיד רציתי לעשות
ולהיות נהג רכבת זה לא מקצוע רגיל, כמו להיות למשל נהג מונית
או נהג אוטובוס.
נהג רכבת זה מיוחד.
נהגתי, כי זה מה שעושים כנהג רכבת.
יכולתי לשמוע את שיחות האנשים, תמיד יכולתי.
בגלל זה כל כך אהבתי להיות נהג רכבת, שמעתי את השיחות של כל
האנשים ולעיתים לא הייתי עצמי, הייתי חלק מהחיים שלהם, בלי שהם
בכלל ידעו.
השיחות היו כה רבות, לפעמים בחרתי במי להקשיב ולפעמים שמעתי רק
שיחה אחת כל פעם.
ניסיתי לדאוג שאנשים מעניינים ישבו קרוב לקרון שלי, אבל אף פעם
לא הצלחתי לבחור לאיזה אדם יהיו שיחות מעניינות ברכבת, מי יכיר
שם חברים ומי ישתוק בקדרות כל הנסיעה.
כשאנשים שתקו הרגשתי רע, לא חשבתי יותר מדי בעצמי בתקופה ההיא,
זאת הייתה תקופה יפה.
אנשים הכירו אנשים ברכבת ההיא, הם דיברו וזה עשה לי את היום.
היו שיחות שאהבתי יותר מאחרות, היו ימים שלקחתי איתי פנקס
לרכבת ורשמתי שיחות שלמות שקראתי לפני השינה.
וזה עשה לי טוב.
כמו שיש אנשים שהתחביב שלהם זה לבנות דגמי מטוסים, אני אהבתי
להקשיב לשיחות.
היו הרבה שיחות שונות.
היו שיחות בין חברים, היו שיחות בין אוהבים, היו שיחות בין
כועסים.
והיו אלה שהכירו, אלה היו שיחות מהוססות ואיטיות, אך הקשבתי גם
להן בסבלנות אין קץ.
לכל שיחה נתתי אהבה, למרות שהמשוחחים לא ידעו על כך.
את חלקם למדתי להכיר, בעיקר את אלו שבאו יום יום.
למדתי את השמות שלהם, למדתי מה התחביבים שלהם וגם למדתי מי
הם.
כשאתה שומע אדם מדבר, גם אם אתה לא מדבר אתו, אתה לומד עליו
הרבה.
אפשר לדעת מה האופי שלו, מה הדעות שלו ומה הוא עומד לעשות
באותו היום.
והכל רק על ידי הקשבה.
אבל אז המחשבות הארורות האלה השתלטו עליי.
חשבתי קצת, מה יקרה אם בנסיעה האחרונה ביום אני אסע עד סוף
המסילה, רק לראות מה יש שם, הם יאהבו לראות את זה, ידברו על זה
עוד שנים ברכבת!
והכל יהיה בזכותי.
אותו היום עבר באיטיות, הקשבתי לשיחות, שהיו רגילות.
התרגלתי לשיחות, הן היו חלק מרקע חיי.
ואז סוף היום הגיע, הרכבת הייתה מלאה באנשים רבים, ידעתי שהם
כולם ידברו על מה שאני אעשה.
נסעתי אל סוף המסילה אל קיר הבטון שעמד שם.
לא עצרתי.
הבטתי בקיר, ידעתי שבקרוב הכל יסתיים, ידברו עלי לעד ברכבת.
ואז הרכבת התנגשה בקיר בכוח עצום, שוברת אותו ונשברת, מתחילה
להיהרס.
שמעתי את הצעקות.
זה לא היה בסדר! הם לא היו צריכים להיפגע!
יצאתי, שרדתי את התאונה, ידברו עלי לעד, אך לא איך שרציתי.
ורק חשבתי על זה שידברו עליי, רק רציתי לגרום להם לדבר.
אבל עכשיו?
נותרתי רק עם מחשבה.
המחשבה על מה שעשיתי.