קמתי בשש וחצי בבוקר ולקחתי ריקשה אל הרד-פורט.
זו כבר הפעם המי יודע כמה שאני בדלהי, ואני לא ממש מת על העיר
הזאת.
א-בי סידר לי טיסה הביתה רק עוד יומיים, מה שמשאיר מספיק זמן
לקנות מתנות ולעשות סיבוב בעיר.
המקום הכי טוב להיות בו עכשיו זה במלונות הגדולים שנותנים שעה
באינטרנט תמורת 10 רופי. לא דווקא בגלל האינטרנט אלא בגלל שיש
מיזוג.

בקיצור התחלתי ללכת לכוון המבצר. ברחבת הדשא העגולה מצד שמאל
עוד יישנו כמה עשרות הודים בתוך שמיכות. חלקם בודאי סאדו וחלקם
לא יכולים להרשות  לעצמם גם את החדרים הכי הזולים  של דלהי.

הפרות יישנו בצידי הכביש או על איי התנועה. שני פרים שיחקו
משחק התנגחויות רדום על ליבה של פרה אפורה שהביטה בהם בחוסר
עניין מופגן. קוף רזה וחזירה אפורה פשפשו בערימת זבל בצד הדרך.
רגע לפני קרנבל הטירוף.
עוד כמה שעות אינסוף ריקשות ומכוניות קטנות יסתמו את הכביש,
אבל ביינתיים האוויר היה נקי יחסית. כלומר במונחים של דלהי.

כמעט כולם עוד ישנו על המידשאה המצהיבה, אבל הבחנתי בילדה אחת
ואימה שכבר קמו והחלו מבשלות משהו בתוך סיר על מדורה קטנה.
שתבינו - בשעה שבע וחצי רוב העיר העתיקה עוד ישנה. אין הרבה
תנועה כך שאני די בולט בנוף. האם הבחינה בי וסימנה לי עם
הידיים להתקרב. בהתחלה חשבתי להתעלם, אבל לבסוף עשיתי לה תנועה
שאני מצטער, אני בדרך למבצר, וכבר המשכתי ללכת משם.
לא שמתי לב, אבל היא לא ויתרה, התקרבה אלי, משכה לי בחולצה
ושוב סימנה לי להתלוות אליה. נדף ממנה ריח של מישהי שלא צחצחה
שיניים היום. גם לא בשבוע האחרון. והיא עושה תנועות עם הידיים
של אוכל, אוכל, ומצביעה על הסיר שהילדה המשיכה לחמם על הדשא.
לאחר כמה ניסיונות להתחמק ממנה בנימוס, החלטתי לגשת לשם, מה
יכול להיות. היא לא חזקה מספיק לשדוד אותי, ואני שם עין על
התיק שלי. מקסימום ניתן לה כמה רופי כדי להרגיש טוב.
התקרבתי ועשיתי שלום לילדה. היה לה שיער ארוך ושחור, אבל צמר
זה  מילה טובה יותר לתאר אותו. לא נראה שהיא ראתה מסרק
במילניום האחרון.
הילדה לא הקדישה לי אפילו מבט אלא המשיכה לערבב בסיר. נראה
שהיא מייחסת חשיבות רבה למטלה שלה.
האם סימנה לי לשבת על הארץ, ואני צייתי. חייכתי והצמדתי ידיים
כסימן של תודה.

האם פתחה מטפחת בד והוציאה ממנה שלוש כוסות נירוסטה פשוטות.
כאלו שהם מקבצים איתן נדבות.
היא הגישה לי אחד מהם אך אני סירבתי הפעם בתוקף. ליפול קורבן
לסם הרדמה לא בא לי היום.
הפעם היא לא התעקשה ומזגה רק לעצמה ולבת שלה דאל מהסיר, שהיה
ברובו מרק.

בקטע הזה אני פתאום תופס את הבת שלה מתחילה לחייך אליה, חושפת
שיניים רקובות. הצחוק של הבת הלך והתגבר, וכבר נהייה מוזר
ומטורף כזה (למרות שבהודו אפשר לצפות תמיד להכי לא צפוי
והגיוני).
לא יכולתי שלא להביט. הנחתי שהן הכינו בסיר איזה משהו מעניין
ושמחתי שלא התפתתי לקחת ממנו.
כנראה שהצחוק באמת היה מדבק, כי גם האמא החלה לצחוק בהיסטריה.
להודים שהיו מפוזרים מסביב כל זה לא הפריע. הם לא יוותרו על
שעות שינה בגלל איזה זוג משוגעות. הם כבר רגילים.
כך שאני יושב לי בישיבה מזרחית על הדשא, מחייך לעצמי על החוויה
שהרווחתי על הבוקר, וקצת בגלל שהצחוק המטורף שלהן הדביק אותי,
מה לעשות.

ואז הבת הושיטה את ידה לעבר האם, לא בעדינות אלא בתקיפות. בכח.
חצי הדרך. האם מייד תפסה את כף הבת בכפה, כאילו נועלת אותה
ויוצרת זרוע אחת מאוחדת.
לפני שהספקתי להבין מה קורה - שתיהן הושיטו לעברי את ידן השניה
- הפנויה באותו אופן, כאילו מבקשות להעביר דרכן משהו. העיניים
שלהם נצנצו במקביל ברק אדום.
אני נפלתי אחורה כאילו משהו כבד היכה בפני. בין רגע הכל הפך
שחור. איבדתי את ההכרה.

התעוררתי כמה שעות אחר כך על אותו כר דשא לבוש בסחבות שלבשה
האישה. כשחיפשתי את התיק שלי כמובן שלא היה לו זכר. חום
הצהריים כבר היה בלתי נסבל. נטפתי זיעה. ניסיתי לחפש את חגורת
הבטן שלי. הפשלתי את החלק העליון של הפונג'אב-דרס. מה שראיתי
שם לא הייתה הבטן שלי. זה לא היה העור שלי. פתאום הבנתי. הן לא
גנבו את הארנק שלי. הן גנבו את הגוף שלי, והשאירו אותי עם גוף
האישה הרקובה הזו!
מיד התעלפתי שוב.

התעוררתי רק למחרת. פווווו! מישהו שפך עלי דלי מים קרים.
"קומי" ציוותה עלי הילדה בהודית. לא פחות משהופתעתי לראות
אותה, הופתעתי שהבנתי את ההודית שהיא דיברה.
"קומי, עצלנית" היא אמרה, "אנחנו צריכות להכין מרק"!