התחלה חדשה שהסתיימה.
יום חדש ששקע.
עוד דמעה, ועוד אחת,
שם, מתחבאת לה.
היום נגמר,
לילה חדש מתחיל.
שוב ניצחתי את המוות
כשכל ההפסד שלי.
שוב נגמרו כל הסיכויים
לימים טובים.
הנה אני שוב מול המחשב המזורגג הזה,
לילה אחר לילה,
יום אחר יום.
כותבת את כל מה שנמצא עמוק בלב שלי.
שופכת את הכאב שאני עוברת כל יום.
מהו הכאב הזה
אם לא עוד יום בלי חיבוק?
אם לא עוד שבוע בלי עצירה?
אם לא עוד תאריך שלא סתיים.
השמש כבר שקעה,
ואני עדיין עצובה.
זה הוגן? זה בסדר?
למה אני לא היחידה שעצובה בעולם הזה?
אם הייתי היחידה שבלי חיוך על הפנים
הייתי לוקחת את החיים שלי בידי המוות
ומפסיקה את העצב המתמשך הזה.
אבל אני לא לבד, ולצערי זה לא מנחם.
עוד דמעה, ועוד אחת,
היא כבר לא מתחבאת,
היא נוזלת מול כולם,
שידע העולם,
שניסיתי, ולא הצלחתי.
שרציתי, ולא יכולתי.
למה כולם עצובים?
למה אני לא לבד? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.