אבי עזב את הבית מיד לאחר מות אמא, כך שבאחת התייתמתי משני
הורי, ואני רק בן שלוש. ידעתי כמובן, שאבא נמצא במקום רחוק,
בארץ זרה. ידעתי, שהוא גדול בתורה, ושאנשים משחרים לפתחו,
וידעתי, שהוא הקים משפחה חדשה ויש לו שלושה ילדים. קנאתי באותם
ילדים, שקבלו בודאי לטיפה או חיבוק ואולי פה ושם גערה או מכה,
שקבלו חיים עם אבא, כי לי היה אבא של נייר.

מדי פעם בחנתי את תמונותיו המעטות שהיו בבית. תמונות של נייר
כהה, תמונות של שחור ולבן על גווניהם. אני זוכר תמונה, שבה
נראה אבי צעיר מאד, כמעט נער, והוא יושב על כסא ובידיו מקל של
טיילים. היה משהו שובב וחייכני בתמונה, למרות הלבוש המוקפד של
חליפה, חולצה לבנה, עניבה ומגבעת. ובתמונה אחרת שמתי לב לזקן
הבהיר ולפאות המגולגלות מאחורי האוזניים. הסתכלתי בתמונות
וחפשתי בהן את עצמי. האם את עיני הכחולות ירשתי מאבא והאם אני
מגלגל את פאותי כמוהו? האם אני כמות שאני בגלל שאני בנו של
אבי?

והיו המכתבים. מכתבים כתובים על ניר דק ובאותיות חדות וברורות.
היתה בהם דרישה - תלמד! תלמד תלמד ועוד פעם תלמד. תהיתי, האם
להיות אבא פרושו רק לדאוג, שהבן יהיה תלמיד חכם, או לפחות
יהודי שומר מצוות? רק כשנולדו ילדי הבנתי, שלהיות אבא זה הרבה
יותר. והמכתבים המשיכו להגיע. תחילה הם הגיעו לעיירה קטנה
בפולין, אח"כ לתל-אביב שבפלשתינה ולבסוף למדינת ישראל.

יותר מאוחר, כאשר הייתי כבר אדם מבוגר, בעל משפחה, רציתי להכיר
את אבא שלי. רציתי לראות את האיש, שהוליד אותי, אך התחמק
מגדולי, את האיש שאף פעם לא אמר לי: "ילד שלי, אני אוהב אותך.
אני רוצה לראות אותך, ללטף, לחבק, לנשק". רציתי, אך לא נסעתי
לראותו. לא נסעתי כי פחדתי. פחדתי מעצמי. וכי מה אומר בן לאביו
שזנחו, ורק הנייר קישר ביניהם?

והמכתבים המשיכו להגיע, עד שאבא נפטר. ואז, באחת חזרתי להיות
בן שלוש, שאביו עזבו והפעם לתמיד. בכיתי. בכיתי בכי גדול ומר
על אבי, אבל בעיקר על בנו, שהפסיד חיים שלמים עם אביו, ואביו
לא ידע ולא הבין, בכיתי על ההחמצה הגדולה של האב והבן.