New Stage - Go To Main Page

חוזה ברזילי
/
סרטן הנפש

פנסים צהובים שועטים לעברי מן האפלה.
ממתין אני לבואם ללא ניע, מביט לעברם באימה. קרובים הם אליי עד
מאוד, ולנוס מפגיעתם לא אוכל. פי פעור, לשאוג אני רוצה, אך
קולי נדם.
רגליי שוקעות לאיטן בקרקע לוהטת, בביצת אש טובענית.
אני קופא על עמדי, וקולות שונים בראשי מדברים: "המלט מן
התופת!", זועקת התבונה שבקרבי, "השפל קומתך לצו הגורל", לוחש
באוזני אשמדאי. ואני, על מקומי קופא.
והאדמה, בטנה גועשת, לוכדת אותי בלהבותיה הפנימיות, סופחת את
גופי, וצחנה מזוויעה של גופרית, חורכת בנחיריי, מדמיעה את
עיניי, מבעירה את מחלפותיי,  וגופי, לאיטו נאכל.
כוחי תש. נכנע אני לאיתנים כבירים שערב הנני לחכם, נכנע ללא
קרב, ניצב אל מול תהום הנשייה ללא מאבק, מבלי להשיב מלחמה,
וגופי נאכל.
והפנסים הצהובים מגיעים אליי ואינני חושש עוד מפניהם. טובים הם
לי.
והפנסים הצהובים שולים את שאריותיי מכרסה הרעבתנית של האדמה
הרעה, ועיניי קרועות לרווחה, והפנסים הצהובים מניחים אותי על
קרקע בטוחה, ואני מביט בחרדת כבוד אל תוך הצהוב  הזה, והוא
מביא מזור לגופי, ואני מזהה בתוכו עטרה תכולה של שלווה, של
שקט, של רוגע, וקול מלאכי בוקע ממנו ואומר " לא עוד כצאן
לטבח".

"אבא", אני זועק אל תוך העלטה הצהובה.

                                     



   
פרץ אור פתאומי, סימא לרגע קט את עיניי, וכשהתרגלתי לנוכחותו
המסנוורת, הבחנתי באהבת חיי ואם ילדיי מביטה לעברי בעיניים
חרדות.
גופי היה שטוף זיעה.
"הבהלת אותי"  אמרה לי. "חלום רע?" שאלה.
בשעון המעורר שניצב על השידה התחלפו הספרות הזרחניות והתייצבו
על השעה 02:00. "אבא מת" אמרתי.
סימן השאלה על פניה של אישתי התחלף בסימן קריאה כשצלצול טלפון
צורמני הדהד בין כתלי הבית, מערער באחת את הדממה המרגיעה של
ממלכת הלילה.
הרמתי במהירות את האפרכסת מעריסתה בכף ידי הלחה אל אוזני ולאחר
מספר שניות השבתיה חזרה לכנה.
"המצב של אבא הדרדר, ויש חשש שהוא לא יעבור את הלילה".
הבטתי בעיניה המתלחלחות של אהובתי ונשקתי לה ברכות על שפתיה.
ניגשתי לחדר האמבטיה בצעדים כושלים ושטפתי את פניי במהירות.
הבטתי במראה שהייתה תלויה על אריח קרמיקה בצבע ורוד ואבי הביט
בי בעיניו התכולות וחייך.
כאב ראש פתאומי אחזני והתמוטטתי על רצפת החדר. עיניי הפיקו
דמעות אך קול בכי מפי לא נשמע. ידעתי שזה נכון. ידעתי שסופו
הגיע ואחות המחלקה של פנימית א' באסף הרופא שהתקשרה לפני מספר
דקות, שיקרה למעני.
התרוממתי בכבדות מן הרצפה, נלחם בהלמות הפטישים שבראשי והבטתי
בשנית בחשש אל המראה. בבואתי השתקפה לנגד עיניי ושלווה פתאומית
אפפה אותי.
הסבל הנורא הסתיים. נשמתו יצאה לחופשי מאסורי גופו המרקיב.

כעבור חמש דקות, כבר הייתי במכוניתי, שם פעמיי לבית החולים.
הכבישים יהיו ריקים ובמהירות מופרזת, אוכל לגמוע את הדרך
מרעננה לאסף הרופא בפחות מחצי שעה.  פחות מחצי שעה של חשבון
נפש מול אבי בדרכי אליו, פחות מחצי שעה של חשבון נפש מול הבורא
שהחליט לצרפו לשורותיו.
מעולם לא הקדשתי מחשבה על הקורות את אבי, על ימות נעוריו בשנים
הנוראות של מלחמת העולם השנייה, על התמודדותו מול האובדן של
יקיריו שאותם לא הכרתי. מעולם לא פצה את פיו על השואה. מעולם
לא שאלתי אותו על כך...
חששתי מפתיחתה של תיבת השרצים הגדולה בהיסטוריה שבה אבי נטל
חלק כקרבן.
חששתי מהשפעתה על דרך החיים האנוכית שלי. חששתי להתמודד...
העדפתי את עיניי לעצום, את אוזניי לאטום, את פי להחריש ולא
להביט נכוחה אל מול שברי התמונות שהתרוצצו כשדים מזיקים בראשו
של אבי.
לקראת יום הזיכרון לשואה, היה חי את זיכרונותיו, מקיף את עצמו
בחומה בלתי עבירה, מתבוסס בפלצות שאותן חווה על בשרו ונשמתו,
ושותק.

בעודי חוצה את צומת רעננה לקראת נקודת הציון הבאה בצומת גהה,
צפו בי זיכרונות הילדות שלי תחת עננת השואה. ילדות בודדה בבועת
מוך רכה ואוורירית שהפכה ברבות השנים לקליפה קשיחה ומחניקה.
הייתי כזחל הפרפר המשתוקק לבקוע את הקליפה הקשה, לפרוש כנפיים
ולעוף אל על.
רגשותיו של אבי לא נכללו במערכות השיקולים שלי, וממילא פרט
לפנים זועפות על מרדנותי בכללי הבועה שלו, לא היה מתעמת עמי
ומפנים. תמיד מפנים...
אז לא ידעתי כי הייתה זאת דאגה חסרת מעצורים של אב. דאגה מהולה
באהבה, אותה חפץ להסתיר מפני, מחשש שהפגנת רגשות מהווה סימן של
חולשה. אהבה מהולה בחשש תמידי פן פגע רע יכה בי בעולם של רשע
ושנאה.
לא ידעתי אז להשיב לאבי אהבה. גם לאחר צלילות חוזרת ונשנות
למאגרי זיכרונות הילדות שלי, לא צף מתוכם המשפט הנדוש והפשוט
כל כך "אני אוהב אותך אבא".
והצער והחרטה על כך, קשים מנשוא.
תקווה קלושה, של אדם הנאחז בקש על מנת לא ליפול לתהום, מחזקת
אותי קמעה, אבא עדיין בין החיים ולפני שייפרד מן העולם הזה,
עוד אספיק לומר לו את ארבעת המילים הללו שינפצו את הקונכיות
בהן שכנו נשמותינו לאורך שנים כה רבות.

צומת גהה כבר מאחוריי, ואני בדהרה, שאולי אספיק לשוחח עמו
ברגעיו האחרונים.
ידעתי אמנם שהלב השתלט על מנגנוני החשיבה שלי, אך למי איכפת.
אינני חייב ברגעים אלה דין וחשבון על מעשיי, אלא כלפי עצמי,
אבי, אלוהים והאספלט השחור שנע במהירות תחת גלגלי מכוניתי.
אביו, שהיה הסב שלא הכרתי, מת מרעב. שבעה מאחיו ואחיותיו נרצחו
בדם קר במחנות המוות של הנאצים. אמו, סבתי, עברה טיפולי עקרות
על מנת לעצור את זיהום הגזע העליון ביהודונים ארוכי אפים ותאבי
בצע. ולאבי ששרד את התופת, הוענקה "מתנת" פרידה - "סרטן
הנפש".

בסיבוב הגדול של צומת גנות, התובנה חלחלה בתוכי וזעם של חוסר
אונים פרץ מגרוני אל הלילה השחור - "למה!!!!"
בשיחות הנפש הבודדות שניהלנו לאורך השנים, נהג אבי להציג את
האדם כגרגר חול ביקום אינסופי של שדה אנרגיה אימתני. "האדם הוא
גרגר חול שחייב כל הזמן להיות בתנועה. ליצור, לבנות ולתרום את
מיטבו לאנושות, אך ברגע ששליחותו וייעודו בעולם הזה מסתיימים
עליו להשיל את עורו ולהעביר את נשמתו לבורא. אל לא לאדם להיות
נטל לחברה שאינה מעונינת עוד בשירותיו", כך אמר אבי, ועל פי
תזה זאת גם פעל.
ואמנם כל עוד היה בתנועה, כל עוד עבד, יצר  וכלכל את משפחתו,
ידע כי יש תועלת בחייו בעולם זה.
עד אשר הגיע לגיל הפרישה. ואז המרה השחורה תקפה אותו בכל
החזיתות. מרה שחורה שהציפה את כל זיכרונות ילדותו  את כל האימה
והמוות. השדים החלו להגיח מתוך העלטה וכרסמו בנשמתו השסועה,
מטפטפים לתוכה את הרעל הממאיר של סרטן הנפש.
הכתובת הייתה רשומה על פניו המדוכאות של אבי, ואני לא ידעתי
לקרוא. אימי לא ידעה לקרוא, כך גם אחיותיי.
אבי לקה בסרטן הנפש, זמן רב לפני שלקה בסרטן המעי הגס. אבי
נאכל מגידולים ממאירים של הגוף והנפש. אבי יסיים את חייו בסבל
וייסורים שהיו מנת חלקו בצעירותו. אבי יסגור מעגל חיים של
שברון גוף ונפש והשאלה המתרוצצת במוחי לא נותנת מנוח.
"במה חטא אבי שהיה עליו לעבור שני מדורי גיהינום בעולם הזה"?

חניתי במגרש החנייה ורצתי אל המעלית של בית החולים.
זו עשתה את דרכה באיטיות לפנימית א' בקומה השלישית, שם שכב. גל
של אופטימיות הציף את מוחי.
אני אספיק לומר לו שאני מצטער. אני אספיק לומר לו שאני אהבתי
אותו לאורך כל השנים אבל לא אמרתי זאת מכל הסיבות הלא נכונות.
אני אנשק אותו בלחיו ואשלח אותו אל המנהרה שבין העולמות עם
הרגשה טובה. ואולי, אולי... אקבל את סליחתו.
ייחלתי לראותו כפי שהשארתיו באותו ערב, כשבטנו התפוחה עולה
ויורדת חמש פעמים בדקה, כשכל הצינורות של קליטת המזון והתרופות
ופליטן עדיין במקומם...
דלת המעלית נפתחה וליד דלפק האחיות בכניסה למחלקה עמדו, ממררות
בבכי, אימי ואחיותיי. הבחנתי גם באחות מוחה דמעה.

חבבו אותו האחיות והרופאים. איש נוח היה. ללא דרישות, ללא
תלונות. תמיד ביטא את צערו על כך כי לטורח הוא. העריכו אותו
האחיות והרופאים על עוז ליבו לעמוד בטיפולים ובבדיקות הכרוכים
בסבל רב ובכאבים עזים, מבלי לפצות פה. כן, גם בימיו האחרונים
הבליע פנימה את הייסורים הנוראים כשהגרורות הסרטניות החלו
פוגעות ללא אבחנה בכל אבריו הפנימיים, במעי, בריאות, בכבד,
בטחול...

"אילו יכולתי לשלוח יד בנפשי ולשים קץ למסכת המשפילה של הסבל
והייסורים, לסיים בכך את עול הנטל של הטיפול במחלתי ולכלות לעד
את חזיונות האימה שרצות במוחי, הייתי המאושר באדם", שח לי אבי
בלחש לפני מספר ימים, בטרם אבדה הכרתו. "נענש אני על כך שלא
היה בי האומץ לשלוח יד בנפשי כשעוד הייתה לי היכולת הפיזית
לכך. התאווה לחיים ותקוות השווא למציאת מזור למכאוביי, מנעו
ממני להוציא את התכנית לפועל. ואז, הו אז, תשו כוחותיי,
וכשכבודי נרמס תחת הריסות גופי, כל רצוני הוא לסיים את מסע
חיי, אך המערכות קרסו ואין לאל ידי לסיימן בכוחות עצמי..."
"בן, עזור לאיש זקן וחולה להיפרד מן העולם הזה בכבוד..."

האחות שלחה אותי להיפרד מאבי לפני שיעבירו אותו לקומת המרתף,
למקררים.
הסרתי את וילון הניילון שהסתיר את מיטתו מהחולים האחרים שישנו
אותה עת בחדר שבו בילה את החודש האחרון לחייו.
דמעות זרמו לאורך תווי פניי ללא מעצורים וקול בכיי העיר את
הישנים בחדר.
ואני דווקא רציתי שהמתים בו יקומו לתחייה.
... אולי אם אבכה חזק יותר...
אבי היה מכוסה כולו בסדין לבן פרט לחלק קטן מזרועו הימנית
שהייתה חשופה. ראייתי הייתה מטושטשת מהדמעות, אבל כתם כחול הסב
את תשומת לבי וכרעתי על ברכיי. מספר בן ארבע ספרות בצבע כחול
ירקרק היה חרות בזרועו. אותו קעקוע שטני שהנאצים צרבו
בזרועותיהם של היהודים לסמנם כבהמות לפני שחיטה. ראיתי זאת
בעבר אצלו, וידעתי  שאבי היה בעצם נידון למוות, אך מעולם לא
ייחסתי לכך חשיבות רבה מדי, ואף הצעתי לו פעם, ברגע של בדיחות
דעת, להחליף את הקעקוע המכוער בדרקון יורק אש או בפרח לב
הארי....  
אבי לא צחק.
וכעת, המספר הנורא, הזיכרון המוחשי ביותר של ניצול שואה, מקבל
לנגד עיניי ממדים מפלצתיים של אמת נוראה, של אותו רעל סמוי,
המחלחל באיטיות מן הזרוע, למחזור הדם, אל הלב, חודר כסוכן חרש
אל מערכות הנפש הרעועות, מנפץ בצורה שיטתית את ההגנות, הורס
ומשמיד מכל הבא ליד ומפיץ את ארסו כסרטן המתעצם עם כל כיבוש.
וברגע שהנפש עוברת לשליטתו של הסרטן, הכנעת הגוף, היא רק עניין
של זמן. הסרתי את הסדין ביד אחת, מוחה את הדמעות שאינן ממאנות
להיפסק בשנייה. ראשו  ללא שיער, מההקרנות הרבות שעבר,
בניסיונות חסרי סיכוי לבלום את התפשטות המחלה. פניו שלווים,
צהובים, זכר לצהבת הקשה שבה לקה כשזרועותיו הקטלניות של הסרטן
פגעו ללא רחם בכבד. אף שריר בפניו לא נע. שפתיו סגולות,
מבוקעות  ודם קרוש מכתימן.

והעיניים, אלוהים, העיניים... הן היו פקוחות לרווחה. מישהו
שכח לעצום לו אותן... ואולי לא... רשתיות צהובות כמימי אגם
מורעל עוטפות את תכול עיניו הטהורות, ואני מביט בהם ורואה
בדמיוני את הפנסים הצהובים מן החלום. אותם פנסים מגוננים
שהצילו אותי מכוחות הרשע.


ואני נושק לו על לחיו הקרה, לוחש לו בקול מקוטע  "אני אוהב
אותך אבא", ומוסיף, "תודה".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/8/01 3:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חוזה ברזילי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה