אולי אני הבעיה והעולם מציג בי פתרון.
מה שלא תעשה, יעשו אחרים. הזדמנויות שתחמיץ, יתקשו על הרצפה.
הצורך לאבד את עצמי, לדעת. לא לשאול שאלות עם הראש בחול.
למות בשקט. לתת לסחרחורת הלילית לגרור אותי מטה, לצלול.
אני שונא את חיי כפי שהם. חוסר משמעות תמיד היווה אויב עבורי.
פחד למצוא את עצמי תחת שיש כבד, זועק לעזרה וקולי נבלע בעפר.
מה שלא אעשה, לא יהיה. מה שלא אבקש לא יתבקש עבורי, נשימות שלא
אקח, לא ימלאו את ריאותיי חמצן.
בקצה הקרח הזועף שוכנת כוונה טובה, גם אם אני כלוא בין כוונות
מאימות לבצע בי שפטים. גם בין הדין הגבוה לחטאים לא יכתים את
עתידי בקרעי עבר.
מסירות נפש זו תכונה עילאית, הלוואי ויכולתי להעיד על עצמי
שהקרבתי קורבן עבור אחר.
כל יום הוא הרהור כפירה ראשון עבור איזה ניצול, כל רגע הוא מגע
ראשון בכפות ידיים עדינות. כל פרח הוא חיים שנגדעו עבור זוג
עיוור מאהבה.
אולי אני פתרון והעולם משווק אותי כבעיה. אולי אהבתי יותר מדי,
גם את עצמי. אולי נפלתי כנוע למילותי. בכל יום הייתי אוסף מילה
למילה ואורז אותן היטב לשורות שנמדדו לשירים וצעקות בראש
מבולבל.
חושים ותחושות קהו בעוון השנים הדולפות זו אחר זו לבלי עצור.
ורק הזמן שלי עומד בסוף הדרך מלכת, ואני נשאב אל תהומות
הזיכרון והשכחה של אנשים שלא אהבתי, של נשים שאיתן שכבתי, של
ספרים שלא כתבתי ושל אהבות שלא אהבתי.
נסיעה ארוכה בלב רוטט לארץ אחרת, גבולות חצויים ומרוסקים,
חומות שרסיסיהן פזורים עוד בזיכרוני.  מסכי ענק פרושים ומציגים
את חיי בפני.
הזדמנויות שהחמצתי התקשו על הרצפה, שאלות שלא שאלתי עוטפות את
ראשי בחול רך ובוגדני.