קולות נגינת פסנתר פרצו מבעד הדלת הסגורה. למי שלא בילה ימיו
בהקשבה וניתוח מוזיקה הייתה יכולה להשמע הנגינה כג'אז עתיק
והלצטייר בעיני רוחו חדר בר הלקוח הישר מן מערבון קלאסי. המבין
במוזיקה שכזאת היה יודע שבמערב הפרוע טרם היה הג'אז של היום,
והמומחה הגדול ממנו אף היה מביא לידיעתנו שהחדר המחכה מאחורי
הדלת קטן מכדי להכיל פסנתר.
הוא הביט שמאלה: מסדרון אפל, מלא דלתות קטנות כמו זו שמולה
עמד, ונגמר בחלון קהה שנראה כאילו אטימותו נקנתה לו על ידי
לכלוך שנצבר במשך עשרות שנים. יש להניח שזו האמת. מימינו אותו
מסדרון, רק הפעם נגמר בחדר מדרגות ממנו מהדהדים קולות העוברים
ושבים ברחוב למטה ורעשי הכביש. זהו פלא טכנולוגי, שכנראה דרש
שנים של מחקר, שכאשר נכנסו לשוק המכוניות מונעות בחשמל, הצליחו
המדענים לדאוג שיהיו רועשות לפחות כרכבי הבעירה הפנימית.
את הדלת עיטרה כרזה מסוגננת שקראה, בהתלהבות יתרה, "חייה את
המחר!". בתחתיתה הוסף במכחול מבולגן "מות היום". עבודתה הנפלאה
של חברתו. נשימה עמוקה, להכניס את המפתח הדק והחלק, שבב
אלקטרוני מעוצב, ולפתוח את הדלת. שטף של מוזיקה ואוויר חם שטף
את חושיו כאשר הדלת נפתחה. אחרי המתקפה הראשונית בא גל של
ריחות: קפה שרוף, זיעה ושמפו. השמפו שלה, כמובן.
הוא צעד פנימה ומצא אותה יושבת על הכורסא בחדר היחיד בדירה,
קוראת ספר. הפסנתר היה המחשב הישן שלו, שבימים אילו של קפיצות
טכנולוכיות דחופות כל כך, ננחשב לחדשני כפסנתר. הרמקולים,
קטנים ומלוכלכים, זייפו, אבל יתכן שהייתה זו ההקלטה, העתקה
מתוך תקליט - טכנולוגיה פסולה משימוש זה שנים, בגלל אותם רעשים
שנותנים לה את צלילה המיוחד.
"אז ככה את מתעצלת כל היום?", לא הייתה תקפנות בקול, כאילו
הייתה זו הלצה.
"כן, אבא..." היא השיבה בטון מצחק וחיוך גנוב ממעל דפי הספר.
"יש קפה במטבח, אבל קצת שרפתי אותו."
"לא נורא, אני רגיל." הוא חלץ נעליו, נשק לה בדרכו למטבח הקטן
ומזג לעצמו קפה מתוך הקומקום הקטן. אם יש דבר עליו הקפיד, זה
האוכל שאכל. לא משומר ומעובד בפעם השבעית בטרם נוחת בצלחת (או
בכוס), אם כי הימים אילו קשה להשיג אוכל שאינו כזה.
הוא ניגש עם הספל והתיישב על פינת המיטה, פונה אליה, "אני שונא
את העבודה הזאת. היום..."
"ששש..." היא הצמידה אצבע לשפתיו ורכנה כמתכוונת לנשוק לו,
"אתה מלוכלך" אמרה בנימה שובבית בעודה חוזרת לשקוע בכורסא.
נעשה לו חם, והוא הוריד את המעיל ותלה אותו בכניסה ."יש משהו
לאכול?" שאל בעודו חוזר למטבח, מוציא פיסת בשר אדמונית מן
המקרר ומחמם שמן במחבת. גם זה, בימים אילו, מותרות.
"אנשים לא יודעים לקבל שירות טוב בימינו" ובקולו ניכר צחוק
אירוני. "ועוד הם מתלוננים 'אל תעשה ככה...', 'למה כך?' ושאר
התבכיינויות. ואז צורחים עליף כאילו שזו אשמתי הצרות אליהן
הכניסו עצמם. וכרגיל, הם מסרבים לשלם. 'אין לי כסף', עקלו לי
את  הבית, המכונית והכלב, ורק עם האישה השאירו אותי', 'יהיה לי
כסף מחר...' והם תממיד מבטיחים, ונשבעים באני-לא-יודע-מה, אם
הייתי דתי הם היו חוטפים ממני, ובכלל..." הוא עצר לרגע.
"ובכלל מוטב שתעזוב את העבודה הזאת. אם תמות לי שם, אהרוג
אותך." ולא הייתה בדיחות בקולה. קר ומאיים, אך העלה על פניו
חיוך. "תראה איך העץ שלך צומח. אני חושבת שצריך לגזום לו שוב
את השורשים. הוא יכול להצמיח פרי?" הפסקה קלה של ציפיה לתשובה,
והמשיכה "אולי תהיה גנן... לפחות לא תלונן לי כל היום על
הפציינטים שלך. אולי צריכים מישהו בגנים העירוניים. אתה רוצה
שאבדוק בשבילך אצל לו? היא עובדת משהו בעיריה, היא בטח
יודעת..."
בינתיים הוא כבר עמד מולה, והתכופף לגובה עיניה והניח יד ברכות
על צווארה "אם אעבוד בגננות, איך אוכל לשעמם אותך עם הסיפורים
שלי?". היה להם את אותו מבט תמים אך חושש של הנשיקה הראשונה.
"מוטב שאלך להתקלח."
"המים קצת קרים..."
הוא כבר דילג מעל המיטה אל החלון להביט בתאנה הננסית שהוא בגדל
באדנו. רעש והמולת אנשים מהרחוב למטה וזמזום המנועים של
המכוניות קידם את פניו ועל אף האיסור לנסווע ברכב בעירה בתוך
שכונות המגורים, האויר עדיין הצחין. אור הדמדומים מעל
הבניינים, והעננים הרכים וכתומים בשמיים הקנו לעיר מראה של סרט
בריטי.
הוא בהה ברחוב שלמטה ובגגות הבניינים במעליו עוד מספר שניות.
בינתיים המוזיקה נדמה. קול דלת הארון הקטן שבין המיטה למטבח
העיר אותו ממחשבותיו והוא הסתובב לראות אותה פושטת חולצתה
ולובשת אחרת, רשמית יותר. קימורי הגוף העדינים הפנטו אותו, אך
הוא נותר במקומו בוהה, מתמלא תחושת הערצה ופליאה. הוא הרגיש
כמו ילד.
"אתה זוכר שאנחנו מוזמנים להורים, נכון?" היא שאלה בעודה
מכפתרת כפתור בחולצה. "לך להתקלח, ותחליף חולצה, זאת מוכתמת.
'דוד' שלך התקשר שוב. אני לא אוהב שהוא מתקשר לכאן, מישהו יקשר
בינינו אליו."
הוא נכנס לחדר הקלחת וסגר אחריו את הדלת, פשט את החולצה
המלוכלכת והביט בבואתו שבמראה. הוא הוציא יוד מן הארון וחיטא
את החתך בזרועו השמאלית. ככה זה כשהפציינטים שלך מנופפים לעברך
בסכין.