עשר שנים לאחר מכן חזרתי לארץ, נחתנו בבן גוריון ואמרתי לעצמי
שאין לי כוח לנסוע בשעה כזאת הביתה, לצפון, אז החלטתי ללכת
לבקר את ההורים בקיבוץ.
כבר איזו שנה שלא הייתי שם, ת'אמת אני כבר שש שנים לא שם, אני
מתכוון שכבר שנה לא ביקרתי שם פעם בחודש. פשוט יש הרבה עבודה,
החברה שלי צמחה ומצאנו כמה לקוחות פוטנציאלים באיטליה ובספרד,
ובמיוחד עכשיו כשמחירי הטיסות נהיו מגוחכים אז יוצא לי כל
שבוע-שבועיים לטוס למקום אחר, ככה שהזמן שלי מתחלק בין חיפה
לאיטליה, אז למי יש זמן לנסוע עד הקיבוץ?
לקחתי מונית ועד שהגעתי נהיה לי כזה כאב ראש שאני חושב ששילמתי
יותר ממה שהייתי צריך, לא נורא.
בכניסה לבית שכבה גוש חום ושמן, צ'יקיטה הכלבה שלי, שכנראה
לעולם לא תמות. הפנים שלה כבר נהיו לבנות ולא ממש היה לה כוח
לקום אליי בשעת לילה מאוחרת שכזאת אז היא קשקשה בזנב וליטפתי
אותה קצת.
פתאום הדלת נפתחת! "ילד שלי!" אמא שלי קפצה עלי בחיבוק. "איך
איטליה? והחברה?", "בסדר אמרתי". אבא יצא החוצה, רזה מתמיד.
אמא להפך, השמינה והלבינה, העיקר שהפסיקה לעשן. בילינו שעה
בשיחה ואז נשפכתי על הספה.
בערך ב-12 קמתי, כולם הלכו כבר. אמא השאירה פתק על השולחן עם
הרבה קשקושים ושהיא אוהבת אותי.
אכלתי משהו והחלטתי ללכת לעשות סיבוב בקיבוץ, לראות מה חדש.
יצאתי החוצה והזזתי קצת את צ'יקיטה עד שהיא קמה והתחלנו ללכת
לכיוון החורשה. כשהייתי יותר צעיר הלכתי לשם איתה כל יום, היא
תמיד רצה לשם בשמחה והיום היא בקושי זזה לשם.
אחרי הליכה נעימה הגעתי וקיבלתי את השוק של החיים שלי, הם ניקו
את החורשה! את הכל! חוץ מהעצים! וסללו בה אספלט, סתם אספלט
מחורבן! מחזה נורא למי שכל החיים שלו שיחק בחורשה הזאת.
היתה שם משפחה של אחד הילדים, אני חושב שזיהיתי אותם פחות או
יותר, הם התכוונו לעשות שם בר-מצווה היום והכל היה מקושט בזהב
וכסף נוראי, היה שם טרקטור שתלה איזו קורה ענקית בין שני עצים,
כאילו הם היו עמודים. קורה ענקית כזאת, אני מניח שהם רוצים
לתלות עליה משהו לכבוד הבר-מצווה. מיותר, הייתי בהלם כמה דקות
ארוכות.
משם המשכתי את הטיול מתוך הנחה שלבהות במה שהיתה פעם חורשה
ועכשיו מגרש חניה בפוטנציה לא יעזור לאף-אחד והכלבה חזרה
הביתה, במרכז הקיבוץ פגשתי כמה חברות של ההורים ודיברנו על
פעם, ומשם המשכתי, הגעתי לכיוון סוף הקיבוץ ופניתי שמאלה.
דלת ירוקה נפתחה מולי בצריף הקטן שעוד עמד שם, היא יצאה החוצה,
בת 17. גוף מדהים ויציב, שפתיים מצוירות, עיניים כחולות
שטובעים בהן, שיער בלונדיני ארוך ביותר, לא בדיוק לפי צו
האפנה, ככה קשור בגומיה למטה, מה שנתן לו נפח מדהים, בגדים
שחורים והיה לה חיוך, חיוך מטורף, מבט מטורף, מבט כואב.
התקרבתי אליה ונראה לי שהיא זיהתה אותי, תקעה בי מבט,
קיבוצניקית טיפשה. והתרחקנו אחד מהשני.
חזרתי הביתה, כל המשפחה היתה והחברים של ההורים. אכלנו אוכל של
אבא, כמו פעם. אמרתי לאמא שמחר בבוקר אני נוסע חזרה לחיפה כי
עוד חמישה ימים אני טס חזרה לאיטליה והיא, היא, עשתה מבט עצוב
ואמרה שאני אשאר לפחות עד הערב. אמרתי עד הצהריים ובזה נסתיים
הדיון.
בבוקר התעוררתי והחלטתי ללכת חזרה לחורשה, לראות כמה רחוק הם
הגיעו עם האספלט - הרמתי את צ'יקיטה והלכנו לשם.
הגעתי לשם, הקורה היתה מונחת על העצים.
הענפים של העצים התעופפו ברוח של הבוקר.
שאריות לכלוך מהמסיבה היו על האדמה. אספלט.
באמצע הקורה היה חבל.
בקצה שלו היא היתה, בתוך לולאה, תלויה.
מיסיס ספרינג 2004 לא יכלה לסבול יותר, מסתבר, 17 שנים בבית
הזה הן יותר מדי בשביל כל-אחד.
מחזה נורא, ואני לא יכולתי להפסיק להסתכל על הראש הקטן שלה עם
הלשון השמוטה בחוץ והסימנים על הצוואר, שהשאיר החבל שהיא שמה
סביב עצמה.
ואפילו שהורידו את הגופה משם היה לה חיוך, חיוך מטורף, מבט
מטורף, מבט מת.
האלה מהאמבולנס אמרו שזה שכיח ביותר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.