[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מיומנו של בחור, מדובר פה על החיים שלו, הוא מנתח אותם וחי
אותם ע"פ דרכו... אתם מוזמנים לחוות יחד איתו, זה פרק ראשון
בסדרה.


"המוזיקה היא החיים שלי..." אמר.
הגבה הימנית עלתה מעלה, הבעה של - - מה אמרת עכשיו? איפה שמעת
את זה? ממני?
חשבתי שרק אני חי את המוזיקה.
המוזיקה שחודרת לרגשות שלי בצורה אבסולוטית, מלווה אותם יד
ביד, כמו ילדים קטנים ההולכים יד ביד לגן, לפענח מתוך תמימותם
את החיים, לגדול ולהבין, וכל שניה כמו כל צליל אחר, לפעמים קצת
צורם, לפעמים עדין ורך...
הסתכל עלי בצורה מוזרה, הוא לא הבין את המשמעות של המשפט שאמר
כרגע...
הוא לא מבין את משמעות המוזיקה: שלכל רגע יש את המנגינה שלו,
שלכל רגש יש את השיר שלו, שלכל צעד יש את הכלי שלו.
וככה הם חיי - סימפוניה...
ועכשיו אני מנגן באקוסטית.
יצאתי החוצה לעשן סיגריה, אני כבר מתחיל לפחד שאני מתמכר
לסיגריה, מצית אותה ולוקח שאיפה, מתמכר להוצאת העשן, הנה החברה
השיגה עוד בשר נגרר, כל הכבוד לה!
פה במוצב יש בכל מקום אנשים, ותמיד יש להם ביקורת בפיהם, איזו
הערה לזרוק, אז מקום שקט אתה מוצא רק בבית הכנסת - מין קרוואן
כזה שהעיצוב הפנימי שלו הוא כשל בית כנסת. אז זרקתי את הפתיל
האחרון של הסיגריה, ועם הנעל כיביתי את הגץ האחרון, נכנס פנימה
לחושך שם, מסתגר עם עצמי, אני צריך את חצי השעה הזאת ביום, בלי
אף אחד על הראש פה בצבא, בלי הערות, בלי פקודות, רק שקט...
ואז התחלתי להיזכר בה, אולי לא בה, באותם זמנים, בהם הכל זרם,
היה כיף נצחי כזה, אני זוכר שכתבתי הודעה לחבר שלי: "אני מרגיש
בפסגת האושר, מכאן אפשר רק לרדת. ואם זאת פסגת האושר אז עצוב
לי משמח". כתבתי שעצוב לי משמח, כי התבאסתי שאני ארגיש ככה
אולי בפעם היחידה בחיים שלי, ואז באמת הייתי מאושר, ומאז רק
החלה ירידה ועוד אחת, העצב כבש כל טיפת שמחה.
ואז זה הכה בי, מכירים את הרגע בו יש לך מה לומר, ואתה עוצר את
עצמך מלומר אותו? זה לא דבר פשוט, לומר, אלא כבד יותר מהרגיל
ובדר"כ אתה אומר דברים כאלה שהאווירה כבדה, והיא בדר"כ כבדה
בלילה.
ולמחרת בבוקר כשאתה קם עם מצב רוח אחר, אולי קליל יותר, אז אתה
מנסה לפענח את מה שאמרת יום קודם לכן, אם היה ראוי לאומרו או
שמא היה צריך להיקבר בתוך אוצר הסודות הנמצאים אי-שם במחסני
הזכרון של המוח.
זה כמו אותם מכתבים שאתם כותבים בגיל 16 לאלה שאתם אוהבים,
מפרטים שם כל מיני דברים כאלה או אחרים העומדים על עצב הלב,
מדגדגים לו כשהם רוצים להישמע, אתה כותב את המכתב ובאחת השורות
אפילו תמצא: "אם בסופו של דבר קיבלת את המכתב... כי לא ידעתי
אם לשלוח אותו...", ובסופו של דבר אתה מוצא את המכתב שנתיים
אח"כ וצוחק לעצמך, מה לעזאזל רשמת שם ואיזה מזל שלא שלחתי
אותו, כי היית יוצא מעאפן ומטומטם.
זה הכל עניין של הרגש והמצב הרוח שמצדד בך באותו הרגע, זה הכל
משחק של רגשות.
אמר לי אחד חכם פעם: "תהיה אדיש", זה הפתרון - כי אז אנשים
ינסו להבין מה איתך ולך לא יהיה אכפת, זה יטריד אותם וייתן להם
אתגר, הם לא מודעים לזה, זה בתת-מודע שלהם, זה ידוע.
אז אני מנסה להיות אדיש - וזה לא הולך - אם יש משהו שאני לא,
זה אדיש!
אני הכי מפגין רגשות בעולם - זה גם הופך אותי למן מטורף, כי הם
מתחלפים אצלי בתדירות גבוהה, ואנשים לא מבינים אותי.
אז כתבתי הודעה שאני מתגעגע אליה. איזו טעות זאת היתה... כי
כתבתי את זה אחרי שאמרתי לה שאני שונא אותה על זה שהייתי עוד
אחד שהיה איתה, ולא הייתי מישהו שחשוב לה, שיש לה רגש כלפיו.
"אני לא מבינה אותך", קיבלתי הודעה בחזרה.
שלחתי: "אני רוצה לראות אותך כשתהיי בבית".
"אני מעדיפה שלא".

מכירים את אותו כאב שפוגע בך, כמו רעם ביום בהיר, כאילו התנגשה
בך מכונית (ואני מכיר את ההרגשה שמכונית נתקעת בך)? אז זה מה
שהרגשתי באותו הרגע. לא בכיתי.
הפעם האחרונה בה בכיתי היתה באימון האחרון בצבא, סחבתי בין 30
ל-40 קילו לאורך 30 קילומטר, אז הגענו לסוף, ואני רואה את הסוף
אבל הוא לא מתקרב, זה היה הבסיס, אתה כבר רואה את הבניינים,
אבל הכל הולך לאט, דמעות התחילו לרדת מהעיניים, התערבבו בזיעה,
אז אף אחד לא ראה, בכיתי בשקט, ואז צרחתי, זה היה מתסכול,
תסכול של "מה אני סוחב את כל זה עכשיו?" (הייתי 8 חודשים
לסוף), תסכול של "אני תקוע במקום הארור הזה ואין לי בחורה
לבכות לה, אין לי חיים באזרחות, אין לי חיים". תסכול של "זה
כבד עלי, זה גדול עלי". אלו היו דמעות של אושר, של "אני מסוגל
לעשות את זה גם אחרי שלא התאמנתי הרבה זמן", של "אני ניצחתי את
הפחד הכי גדול שלי - שאני לא אצליח לסחוב את זה כל האימון",
אלו היו דמעות של "אני" אחרי זה, אלו היו דמעות שחיכו לצאת
הרבה זמן, ולא היה זמן יותר מתאים מזה, פשוט התפרקתי שם, שנאתי
ואהבתי באותו רגע הכל! זאת היתה הפעם האחרונה בה בכיתי,
והראשונה אחרי הרבה זמן.
הלכתי לחדר שלי, למיטה, ונרדמתי עד ליציאה הביתה...

הנה הגיע האוטובוס הראשון, לירושלים, שם את הדיסקמן באזניים,
ומתחיל להדביק את השיר הכי מתאים להרגשה שלי עכשיו, שמח, אבל
לא שמח של מסיבה, שמח של מנוחה, לא מנוחה מעבודה, מנוחה
מנטאלית מכל הלחץ בצבא, התפרקות מסוימת, כן שמחה שמתפרקת, שמחה
מנטאלית שנאגרת לפירוק בשלושת הימים הקרובים בבית - יש! השיר
הכי מתאים היה פרנק סינטרה - ניו יורק, ניו יורק, זה שיר קליל
כזה, מאוד מתאים למצב רוח! וכמובן נרדמתי כשהאזניות באזניי,
ככה כשחוזרים אחרי לילה לבן בצבא לשם מסדר יציאה, נרדמים בכל
מצב באוטובוס, עייפות כזאת מצטברת - אין ברירה...
אז הגעתי הביתה, השהייה בבית כבר מזמן הפכה לשיגרה מאוסה. הגיע
ערב יום חמישי, והיא ישבה אצלי, מתכרבלת בדכאונותיה החוזרים,
בחושך - כשהאור היחיד ששבר אותו זה אור המחשב, "שים לי את את
'אי וואנט יו' של אלביס קוסטלו, זה מזכיר לי אותו". הדלקתי
סיגריה, לי ולה, שנינו הקשבנו בדריכות לשיר, כשאורה האדום של
הסיגריה בקצה מחסל כל לבן טהור מסליל הסיגריה ומתפורר לעפר,
היא חשבה עליו ואני חשבתי עליה, אותם זכרונות שמתפוררים לעפר,
מתחבטים בעצב ומתכרבלים בתוכו, צוחקים מהרחמים העצמיים שלנו,
השיר ממשיך, והרגע לא נעלם לו, הוא כאילו נמשך כנצח, תמיד כאב
נמשך כנצח ואילו שמחה תהיה כה קצרה.
"למה זה כואב לחיות את החיים?" שאלה.
"זה אלוהים בוחן אותנו, בודק עד כמה אנחנו חזקים, אל תוותרי
לו", עניתי.
"אני לא רוצה לעשות תחרות עם מכשוליו של אלוהים, או הגורל, או
מכשולי החיים, למה זה לא יכול להיות פשוט?" התעקשה.
"זה הבשר של החיים", שכנעתי את עצמי, "אם הכל היה פשוט, אז זה
היה משעמם, לא מורכב, בנאלי מדי, עכשיו לפחות יש לנו עניין,
דברים לחשוב עליהם, אולי לשפר, להתמזג עם הרגשות, וליצור עולם
צבעוני יותר, או אולי משמעותי יותר".
"הכאב שווה את זה?" פרצה בבכי...
אני כ"כ מבין אותה, משכנע את עצמי שהכל לטובה... אני משחק אותה
אופטימי, פסימי שכמותי.
ובנימה פסימית זאת סיפרתי לה על משפט שקראתי בספר, 'כמה נדירות
השעות שהמציאות ואני נפגשנו בהן! אם כי אנחנו מצויים בשיווי
משקל. אני גונב לה את ייסוריה והיא גונבת לי את שמחתי'...
"את רואה, כולנו באותו החרא".
היא הלכה הביתה ואני התארגנתי לעוד מסיבה סתמית, מנסה לכבוש את
האושר, רק שאושר לא כובשים אלא זוכים בו...

והראש מסתחרר, אתה כבר לא מזהה היכן אתה
עוצם את העיניים, אתה יודע אתה מנותק
והמוזיקה שם ברקע, האנשים מסביב ואתה רואה את עצמך
הנה עוד ריקנות משתלטת, תופסת לך מקום בחיים.
בחורה בלונדינית, קצת יפה, קצת חטובה, זורמת עם עצמה
אולי תהיה שלי לילה? לאהבה נטולת משמעות...
אבל אני אשאר פה עם עצמי, ארקוד סביבי,
יש כאן כ"כ הרבה אנשים ואני מרגיש כ"כ לבד.
"תן לי סיגריה" אני אהיה 'קול' לחמש דקות
ואחרי זה אני אהיה שמח, בשביל אנרגיה חיובית מזויפת.
אפילו את המוזיקה הזאת אני שונא, מנסה לכבוש את האושר
כבר חשבתי על אסטרטגיה, אני אתחיל פה עם בחורה, אבל הן לא
זורמות
אולי רק איתי... ועם עוד שלושה שבאו להתחיל בדיוק איתה.
יש לי קונדום מוכן לפעולה, אבל... לא! לא אכנע... נשאב, נשאב
לבהמתיות החברה,
לצבעים, לערבוב חושים, למסיבת קסמים...
מקיא, לא רק את האלכוהול, את השקר הזה, את זיוף האושר, את
המוזיקה המסחרית הזאת
אני לא מרגיש טוב, חלש... כ"כ חלש... ואני עייף, התפרקתי מעט
מעבר למותר...
שרוע על הדשא וממול אגם, הייתי אומר פסטורלי במועד אחר...
קחו אותי מכאן, אני לא שייך!
יצאתי החוצה מהמועדון, התרחקתי, ישבתי שם בחושך מוחלט, מצית
סיגריה, אני רוצה לדבר איתך, אלוהים, יש לי שאלות, יש המון...
"אולי פעם אחת תענה לי, אולי". צרחתי, קפצתי, "תענה לי כבר,
אני לא מבין, עשיתי אותי טיפש, לא, לא טיפש, שואל שאלות ללא
תשובות, שאלות מהות, לפחות תן לי לזרום, בלי לשאול שאלות, אבל
לא, אתה בחרת להתעלל בי, בחרת שאני אשאל את השאלות הללו, שלא
תהיה לי טיפה של הנאה, של לזרום, בלי לחשוב קדימה, בלי לחשוב
למה, ומה יוצא מזה. אני כועס עליך, אבל לך לא אכפת בכלל, אפילו
בחורה לא מצאת לי, רק קשיים אתה נותן לי בחיי, אולי פעם אחת,
תן קצת שלווה, מנוחה מכל הטלנובלות, מכל השנאה, מכל המוות,
מהמלחמה על החיים, לתקופה קצרה, להרגיש קצת טוב עם עצמי. אתה
שותק, כבר התרגלתי, אתה אף פעם לא עונה. אני לא מרחם על עצמי,
אלוהיי, אני מרחם עליך, שאתה צריך לבחון אותנו ככה כל פעם, אני
לא נכנע לך, אני לא!"
חזרתי פנימה, למועדון, יש לי חבר שם שהבנות לא מפסיקות להתחיל
איתו אז חשבתי: בנאדם יפה...
אנשים יפים, חשבתם פעם על אנשים יפים?

לא יודע איך זה קרה, אבל אני מוצא אותי בצבא שוב, אבל ירדנו
מהקו, עכשיו אנחנו בעורפית שלנו. יושב על ספה וכמה כיסאות,
מסביב אנשים, והוא מנגן על גיטרה, ואנחנו שרנו לנו שירים, הוא
ניגן טוב, הלוואי וידעתי לנגן כמוהו.
היא הגיעה, שיער בלונדיני, אבל צבוע, רואים, צבעה המקורי שטני,
עורה שחום מוקה, ועיניה כחולות, היא יפה - מדהימה, אתה פשוט לא
יכול להפסיק להסתכל, אי-אפשר להתעלם.
הבעיה היא שבאנשים יפים לא מתאהבים, לפחות לא כמו שהיית רוצה,
שהם יהיו שייכים לך, יותר מאשר שתיווצר כימיה... אתה מתאהב
בחיצוניות שלה הרבה יותר ממה שהיא, לא היית רוצה להכיר אותה אם
היא לא היתה נראית ככה, ופשוט לא אכפת לך אם יש לה מה לומר,
לספר, ללמד אותך, זה לא חשוב, כרגע היא כמו תכשיט, עדי ליד...
והיא מהפנטת, ואתה יודע שכל הסובבים אותך, ממינך, חושבים ככה,
הסיכויים הם לרעתך, אז אתה מתעלם, עדיף כך.
אפילו לידידה שלי היה חבר, הם כבר היו שנה ומשהו ביחד, הוא אחד
חתיך כזה, כל הבנות מסתכלות עליו, כולן רוצות אותו לעצמם. אז
היא 'זכתה' בו, הוא התאהב בה, אכן היא משהו מיוחד,
אינדיווידואלית בטירוף, סקסיות נוטפת ממנה, היא לא בחורה רגילה
- אני מבין למה הוא נתפס עליה. הבעיה היא שהיא נתפסה עליו בגלל
יופיו! אני מרחם על אנשים יפים מדי - זה אותו מוטיב של האנשים
המולטי-מיליארדרים, אם אתה יפה, או אם אתה עשיר, אתה לעולם לא
תדע למה המין השני בחר אותך, אם זה בגלל הכסף, היופי, או בגלל
מי שאתה, אתה: העקרונות שלך, התורה שלך, השקפת העולם, היצירות
והיצירתיות שלך, הכישרון שלך, הנשמה שלך. שנה ומשהו היא שיקרה
לעצמה שיש חיבור, כימיה איפושהו, חיפשה, ניווטה אותו לכיוונים
שלה, אבל זה פשוט לא נתפש - הקליק היה חיצוני מבחינתה וזה לא
עבר שלב. והוא התאהב בה בצורה עיוורת - ה'סטירה' שהוא קיבל -
לא הבין מאיפה זה הגיע. "איך את לא מאוהבת בי? איך חיינו בשקר
שנה ומשהו?" וגם לה זה היה עצוב, הרי ההרגל תפס מקום ומשמעות
בחייה, להיות לבד - זה היה קשה בשבילה, אז מכרה את זה ליופי
שלו, בדידות תמורת יופי, דווקא אחלה עיסקה, אך לחיות בשקר כל
הזמן, היא עשתה את הצעד ושם זה נגמר... אנשים יפים זה מתכון
לאהבות נכזבות, ללא כימיה, ללא עומק, רק רדידות עם אופציה
לבצורת!
אבל תמיד יהיו יוצאים מהכלל, ובכלל יופי זה עניין של טעם.
ובכלל מי זה אתה? למה אנשים עושים אותך לאותך? בגלל המראה?
בגלל שיש לך מה להגיד? אולי ללמד? אולי בגלל שאתה כישרוני
במשהו? ואולי הכל שילוב של הכל? אולי בכלל זה כלום לא קשור אלא
רק הרגש זה מה שקובע? ואולי אם הולכים ע"פ הרגש אז תמיד יהיו
נפילות - כי אז השכל לא חושב, ואתה תקבל הרבה דברים בהפתעה. מה
גורם לכימיה להיווצר? להכיר מישהו ולראות עד כמה אתה דומה לו?
זאת הכימיה? או שמא לראות כמה הוא שונה ממך, אולי זאת הכימיה?
מה היא אהבה בכלל? מה מסתתר מאחורי המושג הקלישאי הזה שכולם
משתמשים בו? אני חושב שלעולם לא הייתי מאוהב, אבל אילו ידעתי
להגדיר זאת, אולי בכלל אסור להגדיר זאת, ואולי אין לזה הגדרה,
כל אחד והמאוהב שלו...
ואת כ"כ יפה, יושבת לך שם ושרה איתנו, אני בטוח שהייתי אומר
שאני מאוהב בך, אם היה בינינו אפילו דיבור דק על נימת החיים,
כי זה מספיק לי לדעת שיש לך מודעות עצמית עם יופי כזה כדי
לכבוש אותי, כמה קל לכבוש אותי... לא צריך הרבה, שיבעים אחוז
רדידות של מראה עם שלושים אחוז טיפה של עומק, זאת הנוסחה!
הלוואי וזה לא היה כך, האמת היא שאני צריך משיכה פיזית ובחורה
אינטלקטואלית, זאת הנוסחה לגבר כמוני, לא חסרות כמוכן שם? יש
כמוכן שם? איפה? למה אני עדיין לבד?
אולי בגללי...
ואת אולי תלכי מפה, זה מתסכל לראות אותך, את מתסכלת אותי...
בכלל בנות מתסכלות אותי! אני מרגיש שכל החיים שלי סובבים
סביבן.

יצאנו לרגילה, שבוע ימים בבית, כאילו הרגו אותי לשבוע ועליתי
לגן עדן, זאת ההרגשה של רגילה אצלנו, החיים באזרחות, זה גן עדן
לעומת החיים בצבא.
"תביא מצית", אמר.
הדלקתי לו את הסיגריה, ישבנו אצלי בקומה, לא סיפרתי לכם על
הקומה שלי?
הקומה שלי, הכל התחיל בכיתה ז' כשקנינו את הבית, היתה אופציה
לבנות קומה שלישית, אבא שלי אמר ישר שצריך לבנות מדרגות לקומה
הזאת, אמא שלי חשבה אחרת, כי גרנו זמנית אצל סבתא שלי, היה שם
צפוף, וגרנו שם מעל לשנה, זה העיק, והבנייה של אותן מדרגות
יימשכו את הזמן בחודשיים נוספים לפחות. אבא התעקש, זה עלה לו
בריבים קשים מאוד עם אשתו, אמא שלי, ואני הייתי צריך לסבול את
כל הצעקות האלה והריבים המרגיזים. בדיעבד, אבא שלי עשה בשכל,
זה ידוע, אמא שלי תמיד עבדה על רגשות ודחפים, ואילו אבא שלי על
טוב השכל והסבלנות, אני אישית יותר דומה לאמא שלי.
עברנו לבית, הקומה למעלה נראת כמו בוידעם ענק, שיש להתחיל לשפץ
אותו, אז עם בניית המדרגות עשינו קירות גבס, מקלחת ושירותים.
וכשעברנו לבית, אני ואבא שלי קנינו קרשים, והתחלנו לעבוד על
הקומה שלימים תקרא 'הקומה השלישית'. אבא שלי אוהב לעשות לו
פרויקטים קטנים של בנייה, בכלל יש לו כשרון בעבודה עם הידיים,
עם הקרשים הוא קנה גם משורים חשמליים, מקדחות, מברגים, ברגים,
מסמרים, פטישים, וכל כלי שתעלו במוחכם, הוא היה מכור לזה,
התחלנו לעצב את הקומה עם הקרשים, אני הייתי על תקן העובד
השחור, עלי היה מוציא את כל התסכולים שלו, את כל העבודות
הקטנות והמרגיזות היה נותן לי, בעוד הוא עובד על הדברים
המרכזיים. אם לא הייתי יודע יותר טוב, בסופה של עבודה הייתי
אומר: "נגר מקצועי עבד פה", אבא שלי התברך בידיים טובות.
בגיל 16 החלטתי לעבור למעלה, לקומה, העלנו לפה ריהוט, עיצבנו
את המקום, ומאז התחילו חייה הבלתי-מובנים-ההזויים של הקומה,
'הקומה השלישית'.
רק שאני אבהיר לכם מה הקומה מסמלת... ידידה שלי צעקה עלי פעם
אחת, על משהו שהיא לא רצתה שהעולם יראה, ששכב על השולחן בסלון
הקומה, אז היא צעקה: "אתה שם את הדף הזה בבית המרכזי בעיר,
בכלל בכל איזור חיוג 04, בקומה הכי מרכזית, בשולחן הכי פעיל,
שכל העולם יושב סביבו, ואתה מצפה שלא יראו את זה..."
זה לא שכל העולם היה בא לפה, עדיין אני בנאדם שיש לו סוג מסוים
של חברים, למרות שהחיבור שלי הוא מגוון, פשוט הקומה הפכה
למותג, תמיד כשאין מה לעשות או כשיש, "אז יאללה בואו לקומה".
הסיפורים שעברו פה... המושג 'הקומה השלישית' נוצר בפי חברי
שגיא, דיברנו על מקום שצריך להיות שלנו, כמובן שאמרתי לו שאין
מקום מתאים יותר מהקומה, ואז הוא אמר: 'הקומה השלישית'... וזה
סיפור היווצרות הקומה השלישית, מאז הכל היסטוריה, אתם עוד
תשמעו על סיפורים שעברו פה, ועל המנגינה שבה, כי הקומה
והמוזיקה זה חיבור מיוחד, בלתי נפרד, כמו דבורה ועוקץ, קסם
כזה, כי הוא בא רק ביחד. הקומה השלישית, אלה החיים שלי לעת
עתה. מאז המודעות העצמית שלי החלה לשטות בי, ולעשות שפטים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש מכבי
יש חברים,
אין חברים
אין מכבי!



פיני גרשון,
משלים עם
המציאות החדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/9/04 23:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן קלינבורד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה