אז מה אם אני כביכול תמימה? אז מה אם לא עשיתי הרבה בחיים?
זה לא אומר שיש לך את הזכות להתייחס אליי כאל ילדה קטנה.
כן, אתה! אני מדברת אלייך!
אז מה אם לא אהבתי באמת.
עדיין יש לי רגשות, אני עדיין בן אדם, כזה שעלול להיפגע עד
עמקי נשמתו ממילה אחת קטנה שלך.
הרגשתי שאני נפתחת לגמרי, אמיתית כמו שכמעט אף פעם לא הייתי.
ואתה, נשאר כמו שאתה, לא מוכן להגיד מילה אחת מעבר למה שאתה
אומר לשאר האנשים. מפחד להיחשף גם.
כן, אתה חשוב לי! ואם אתה לא יודע את זה עד עכשיו אז כנראה
שברוב הפעמים שדיברנו פשוט לא הקשבת.
ונמאס לי לחזור על אותן המילים ולריב שוב ושוב על אותם דברים
מטופשים.
אנשים אומרים שאנחנו נראים כמו זוג, כבר המון פעמים שאלו אותי
למה אנחנו לא יחד... התשובה הייתה תמיד ותישאר: "אבל... זה
עומר!".
הכוונה הייתה כמובן שאתה הבן אדם האחרון שאני יכולה להיות בת
הזוג שלו.
תמיד אמרו לי שזה לא קשור, ואני האמנתי שזה כן. ידיד הוא לא בן
זוג, אפילו לא פוטנציאלי. וכשזה נוגע לך... בטח ובטח שלא.
אני זוכרת שפעם סיפרתי לך על אחד הקטעים האלה... כ"כ צחקתי על
זה שמישהו בכלל העז לחשוב עליי ועלייך ביחד... ואתה, אמרת
בעיני עגל תמימות: "למה? זה כ"כ מוזר? למה לא?" ואני - אני
בחרתי להתעלם.
אחרי שראיתי איך אתה מתנהג עם שאר "הידידות" שלך, בכנות האמנתי
שאנחנו זה משהו אחר - ידידות אמיתית ולא סתם מישהו סטייל
"יזיז".
אתה יודע? יש בך אדישות שיכולה לשגע פיל, אתה אפילו לא שם לב
למה שאתה עושה.
אחר כך אתה בא אליי במבט תמים של ילד קטן ושואל מה עשית.
כמובן שהחיוך שלך ממיס את כל העצבים ואני אומרת לך לשכוח מזה.
אבל כמה פעמים חשבת שהחיוך החמוד יעזור?
ההשפעה שלו כבר לא תקפה עליי, היא פגה מזמן.
נמאס לי שמצב הרוח שלי יכול להשתנות בקלות ותוך שניות בגללך.
אני רוצה שהכל יסתיים. כאן ועכשיו.
שהזמן יחזור אחורה, שאני לא אכיר אותך לעולם.


ואז,
אולי - יהיה טוב.

אוהבת, אני.