תרם זריחתה של החמה,
מרחף שוב עד תרדמה,
שוקע אל מעמקיי האדמה,
אל המקום בו אין לנפש מנוחה.

השמש זורחת, בשמיים עננים,
ציפורים של דרור שיר בוקר מצייצים,
צווחות פרועות, בשפה זרה ולא מובנת,
לזה המחפש משמעות נסתרת.

אין צל והחום מתערבל ומקלל,
האור חושף את האמת שמתחרש,
מנגינות מתיקות שיקריות ממלמל,
מהעולם הסובל להשתחרר דרך מבקש ומקבל.

רוחות צללים ולחישות,
מספרים משלים עתיקים ואגדות,
נפילה למשחק התחפושות,
מאחורי צורה אחרת נסה להיחבות.

ועוד לפני יתום היום,
רוח קור תשוב ללהום,
לא חשוב מה אמת ומה חלום,
תבוא שמחה גדולה ושוב תהום.

תבוא שמחה גדולה ולב ידום,
יום באפלה נקטע בתום.